דף יג: - הא קאמר לא היו דברים מעולם

קיום השטר הוא הליך אימות מול בית דין, שבו בודקים אם חתימות העדים אמיתיות והתוכן תקף. לאחר שהשטר מוכר ככשר, ניתן לגבות או לפעול מכוחו. תוס׳ בוחנים מדוע לא לתת שטר שנמצא לבית הדין כאשר החייב לא מודה בשטר וטוען שהוא מזוייף ושבית הדין יחליט אם הוא כשר או לא, ועד היכן אחריותו של בית הדין לבדוק טענות לזיוף.

תוס׳ ד״ה:   הא קאמר לא היו דברים מעולם

תמצית:  אם הלווה טוען שהשטר מזויף ("לא היו דברים מעולם"), מדוע גם כאשר יש בשטר אחריות נכסים אין להחזירו למלווה, הרי ניתן לקיימו בבית דין? תוס׳ מסבירים שהמשנה עוסקת במקרה שבו הלווה נמצא וטוען שהשטר מזויף. בצירוף העובדה שזהו שטר שנאבד ונמצא, עולה חשש שגם אם השטר יאושרר בבית דין, הוא עלול להיות מזויף. לכן, אין להחזירו. כאשר הלווה אינו נוכח, בית הדין טוען עבור היתומים והלקוחות את טענות "מזויף" ו-"פרוע" כדי להגן עליהם מפני גבייה בלתי מוצדקת.

הטקסט המלא של פירוש תוס׳:

משמע שהלוה טוען שהוא מזויף דליכא למימר מה שטען לא היו דברים מעולם היינו שאומר פרעתי דא"כ נהדר ליה ללוה לצור ע"פ צלוחיתו ועוד דשמואל לא חייש לפרעון וקשה דאפילו יש בו אחריות אמאי לא יחזיר אם לא יקיימנו לא יגבה כלום ואם יקיימנו בדין יגבה ואין לומר דחיישינן שמא יוציאנו שלא בפניו או על הלקוחות ויתומים ולא נטעון להם מזויף משום דלא שכיח כמו שאין טוענין ליתמי נאנסו משום דלא שכיח כדאמרינן בהמוכר [את] הבית (ב"ב דף ע: ושם) וכיון דאין טוענין להו מזויף גם אין טוענין להם פרוע הוא אע"ג דשמואל סבר בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנד: ושם) מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ונאמן לומר פרוע הוא במגו דאי בעי אמר מזויף מכל מקום ליתמי וללקוחות דלא טענינן מזויף לא טענינן פרוע הוא הא ליתא דאפילו לא נטעון להם מזויף הוא נטעון להם פרוע כדאמרי' בהמוכר [את] הבית (שם דף ע: ושם) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דנשבע וגובה מחצה אבל בפלגא דפקדון טענינן להו החזרתי כמו אביהם שהיה נאמן לומר החזרתי במגו דאי בעי אמר נאנסו ולכך גם להם טענינן החזרתי אף על גב דלא טענינן להו נאנסו ועוד דעל כרחך טענינן להו מזויף או פרוע דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה דיוכל כל אדם להוציא על היתומים ולקוחות ושלא בפניו שטר מלוה או שטר מכר שעשה כרצונו ולא נטעון להם וכן מוכח בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קעד: ושם) דרב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ומפרש התם דנקיט שטרא אמר תנו קיימיה לשטרא לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה אלמא טענינן מזויף הוא בשביל יתומים דרב סבר בפ"ב דכתובות (דף יט.) מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ולא טענינן פרעתי א"כ אי לא קיימיה לשטריה טענינן מזויף וא"כ אמאי לא יחזיר ואין לומר כיון דנפל אתרע ליה הלכך אפילו יקיימנו יש לחוש שמא מזויף הוא ולכך קאמר לא יחזיר פן יטרוף כשתשתכח הנפילה דהא אמרינן לקמן (בבא מציעא דף טז:) אמר שמואל מצא שטר הקנאה יחזיר דאי משום כתב ללות ולא לוה כו' משמע דאין הלוה בפנינו שהוא מודה מדקאמר שמא כתב ללות ולא לוה ואמאי יחזיר ניחוש שמא מזויף הוא ואפילו אם מקיים אותו אינו מועיל וכן רב אסי דאמר לקמן (בבא מציעא דף יז.) המוצא שטר שכתוב בו הנפק יחזיר אמאי יחזיר ניחוש שמא זייף חתימת הדיינין וי"ל דמילתא דשמואל ורב אסי מיירי שאין הלוה בפנינו ולכך יחזיר ואין לחוש שמא מזויף הוא וכשירצה לגבות נטעון מזויף ואם יקיימנו יגבה ואפי' אם יבא אח"כ הלוה ויטעון מזויף הוא אין לחוש כיון שבא לידו בהיתר וכן משמע לעיל (בבא מציעא דף ז:) דקאמר ואחר שמצא שטר שנפל ליד דיין כו' משמע אם המלוה מצאו גובה כיון שבא לידו בהיתר אבל הכא במתני' איירי שהלוה בפנינו בשעת מציאה וטוען מזויף ולכך כיון דאיכא ריעותא דנפילה וגם טוען הלוה בודאי מזויף לא יחזיר כי יש לחוש שמא יגבה מיתומים ולקוחות או שלא בפניו ע"י קיום השטר והקיום אינו מועיל כי שמא טרח לזייף השטר בטוב עד שסבורים העדים שהיא חתימתן כי ההיא דגט פשוט (ב"ב דף קסז.) דמנח ידיה אזרנוקא וכתב שרבא בעצמו היה סבור שהיא חתימתו ומיהו מלוה עצמו יכול להיות שיגבה ע"י קיום לפי שהוא יודע באמת שהוא מזויף יטרח לסתור ראייתו וא"ת לעיל (בבא מציעא דף ז:) דאמר רבי יוסי נפל ליד דיין הרי הוא בחזקתו ולא חיישינן לפרעון ואע"ג דמשמע שהלוה בפנינו וטוען פרעתי דומיא דרישא דשנים אדוקין בשטר ואמאי לא יהא נאמן לומר פרעתי במגו דאי בעי אמר מזויף הוא דאז לא יחזיר פן יגבה מיתומים ולקוחות ואפילו מקויים לא מהני ליה כדפרישית וי"ל דאין זה מגו דטוב לו לומר פרעתי שלא יכחישנו שום אדם מלומר מזויף כי ירא פן יקיימנו ואע"ג שהקיום אינו מועיל לגבות בו מכל מקום אין טוען ברצון דבר שיכול להכחישו ואם נאמר שמן הלוה בעצמו הוא גובה ע"י קיום מצינו למימר דהרי הוא בחזקתו לא שיחזירנו למלוה שיש לחוש פן יוציאנו על יתומים ולקוחות אלא אם יקיימנו המלוה בעודו ביד המוצא יגבה מן הלוה ולא חיישינן לפרעון:

הסבר הגמ׳:

המשנה קובעת שמי שמוצא שטר חוב אם יש בו אחריות נכסים לא יחזיר אותוואם אין יחזיר. לפי שמואל, המשנה עוסקת דווקא במקרה שבו הלווה אינו מודה בחוב. הגמרא מביאה את שיטת שמואל, שאינו חושש לכך שהשטר כבר נפרע ושיש כאן קנוניה. שמואל הולך בשיטתו של ר’ מאיר, שלפיה כאשר אין בשטר אחריות נכסים, אין אפשרות לגבות באמצעותו מנכסים משועבדים (נכסים שמכר הלווה לאחרים) ואף לא מנכסים בני חורין (נכסים שנותרו ברשות הלווה). לאור זאת, מסבירה הגמרא את דעת ר’ מאיר במשנה, שלפיה אם אין אחריות נכסים בשטר—יש להחזירו למלווה. 

הגמרא מקשה מדוע יש להחזיר שטר כזה, שהרי אין בו שימוש משפטי, ומתרצת שהשטר עדיין יכול לשמש את המלווה בתור חומר גלם (כגון לכסות כלי חרס – "לצור על פי צלוחיתו"). השטר מוחזר דווקא למלווה ולא ללווה, משום שהלווה טוען שלא היו דברים מעולם, ולכן לא ניתן להחזיר לו את השטר.

מקטע 1: 

משמע שהלוה טוען שהוא מזויף דליכא למימר מה שטען לא היו דברים מעולם היינו שאומר פרעתי דאם כן נהדר ליה ללוה לצור ע"פ צלוחיתו ועוד דשמואל לא חייש לפרעון וקשה דאפילו יש בו אחריות אמאי לא יחזיר אם לא יקיימנו לא יגבה כלום ואם יקיימנו בדין יגבה

הסבר מקטע 1:

הגמרא מניחה שהלווה טוען "לא היו דברים מעולם". מכאן מסיקים תוספות שהכוונה היא שהוא טוען שהשטר מזויף.אם הלווה היה טוען שפרע את החוב, הרי היה מקום להחזיר את השטר דווקא אליו, כדי שישתמש בו לכיסוי כלים. נוסף על כך, שמואל לשיטתו אינו חושש לאפשרות שהשטר כבר נפרע, שכן במעמד פרעון רגיל נוהגים לקרוע את השטר. לכן, לפי שמואל, המשנה עוסקת במקרה שבו הלווה טוען שהשטר מזויף.

תוספות מקשים: מדוע המשנה פוסקת שלא יחזירו את השטר? אפילו אם היה בשטר סעיף אחריות נכסים, היה ראוי לתת למלווה הזדמנות לקיימו בבית הדין. אם השטר יתקיים ויוכח שהוא תקף—המלווה יוכל לגבות. ואם השטר לא יתקיים—ממילא לא יוכל לגבות. מדוע, אם כן, לא מאפשרים לו להעמיד את השטר למבחן בבית הדין?

מקטע 2: 

ואין לומר דחיישינן שמא יוציאנו שלא בפניו או על הלקוחות ויתומים ולא נטעון להם מזויף משום דלא שכיח כמו שאין טוענין ליתמי נאנסו משום דלא שכיח כדאמרינן בהמוכר [את] הבית (בבא בתרא דף ע: ושם) וכיון דאין טוענין להו מזויף גם אין טוענין להם פרוע הוא אע"ג דשמואל סבר בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנד: ושם) מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ונאמן לומר פרוע הוא במגו דאי בעי אמר מזויף מכל מקום ליתמי וללקוחות דלא טענינן מזויף לא טענינן פרוע הוא

הסבר מקטע 2:

תוספות מעלים הסבר אפשרי ובהמשך ודוחים אותו. אין לומר שהחשש הוא שהמלווה ינסה לגבות את החוב שלא בפני הלווה, מלקוחותיו או מיורשיו, ובית הדין לא יטען עבורם שהשטר מזויף. טענת זיוף אינה שכיחה, ולכן לא ניתן להניח שבית הדין יתערב לטובת היתומים או הלקוחות. תוספות משווים זאת למקרה במסכת בבא בתרא (דף ע:) שם הגמרא קובעת שאין טוענים עבור יתומים טענת "נאנסו", משום שזו טענה לא שכיחה. מכאן ניתן היה להסיק שגם במקרה שלנו, בית הדין לא יטען בשמם של היתומים והלקוחות שהשטר מזויף, ולכן יש חשש שהמלווה יוכל לגבות באמצעות שטר מזויף.עם זאת, תוספות מקשים על כך: במסכת בבא בתרא (דף קנד:) שמואל עצמו פוסק שלפי רבי מאיר, לווה שמודה בכך שכתב שטר, עדיין חייב לקיימו בבית דין. אם כן, בית הדין אמור להתערב ולברר את אמיתות השטר. אם בית הדין אינו טוען טענת זיוף עבור הלקוחות או היתומים, הרי שגם לא יטען עבורם טענת "פרוע", שכן נאמנות טענת "פרוע" נובעת מהאפשרות לטעון שהשטר מזויף.

מקטע 3: 

הא ליתא דאפילו לא נטעון להם מזויף הוא נטעון להם פרוע כדאמרינן בהמוכר [את] הבית (שם דף ע: ושם) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דנשבע וגובה מחצה אבל בפלגא דפקדון טענינן להו החזרתי כמו אביהם שהיה נאמן לומר החזרתי במגו דאי בעי אמר נאנסו ולכך גם להם טענינן החזרתי אף על גב דלא טענינן להו נאנסו ועוד דעל כרחך טענינן להו מזויף או פרוע דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה דיוכל כל אדם להוציא על היתומים ולקוחות ושלא בפניו שטר מלוה או שטר מכר שעשה כרצונו ולא נטעון להם

הסבר מקטע 3:

תוספות דוחים את ההסבר הקודם ומסיקים שבית הדין כן טוען טענת "פרוע" עבור יתומים ולקוחות. הגמרא בבבא בתרא (דף ע:) מביאה מקרה של שטר כיס (שטר הלוואה למחצה ופקדון למחצה) היוצא על היתומים, שבו גובים מהם את חצי ההלוואה רק לאחר שבועה, אך לגבי החצי שהיה פיקדון, בית הדין טוען עבור היתומים שהסכום הוחזר.מדוע? מכיוון שאביהם, אילו היה בחיים, היה נאמן לומר "החזרתי", מתוך כך שיכול היה לטעון "נאנסו" (שהוא שומר שכר הפטור מאונס). למרות שבית הדין אינו טוען טענת "נאנסו" עבור היתומים, הוא כן טוען עבורם טענת "החזרתי".מכאן מסיקים תוספות שאם בית הדין מגן על היתומים בטענת "החזרתי", כל שכן שיגן עליהם מפני שטר מזויף. אם בית הדין לא היה טוען בשמם, היה כל אדם יכול להציג שטר מזויף ולגבות מיתומים או לקוחות ללא התנגדות, מה שהיה גורם לחוסר יציבות במערכת המשפט.

מקטע 4: 

וכן מוכח בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קעד: ושם) דרב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ומפרש התם דנקיט שטרא אמר תנו קיימיה לשטרא לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה אלמא טענינן מזויף הוא בשביל יתומים דרב סבר בפרק ב׳ דכתובות (דף יט.) מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ולא טענינן פרעתי אם כן אי לא קיימיה לשטריה טענינן מזויף ואם כן אמאי לא יחזיר

הסבר מקטע 4:

תוס׳ מביאים הוכחה נוספת שבית דין יטענו שהשטר מזוייף ושהדחיה שהציעו לקושייתם אינה נכונה.כך מוכח ממסכת בבא בתרא דף קעד: שרב ושמואל הסכימו שניהם ששכיב מרע (אדם שגוסס) שאמר שבידו כסף השייך לפלוני, אם לפני שמת אמר תנו (בפירוש) נותנים לו את הכסף אך אם לא אמר בפירוש תנו לא נותנים לו את הכסף (שאם לא אמר תנו מניחים שאינו חייב כסף באמת אלא שאינו רוצה שיחשבו שבניו עשירים). והגמ׳ שם מסבירה שיש לומר שאותו פלוני בידו שטר חוב וכשהשכיב מרע אמר תנו למעשה קיים את השטר ואם לא אמר תנו לא קיים את השטר.מכאן עולה שטוענים ליתומים שהשטר מזוייף כיוון שלמרות שלפלוני שטר חוב אם לפני מותו השכיב מרע לא אמר תנו, לא קיים את השטר, אז הוא לא יכול לגבות כי בית הדין טוען עבור היתומים שהשטר מזוייף, אחרת לא היה צריך לקיים את השטר. שרב סובר במסכת כתובות דף יט. שאם הלווה מודה בשטר, המלווה אינו צריך לקיימו. ומכאן גם שבית הדין אינו טוען פרעתי ליתומים, שאם כן לא היה צריך הלווה לקיים את השטר אלא בית הדין טוען להם שהשטר מזוייף.לאחר שברור שבית הדין יגנו על היתומים ויטענו עבורם, חוזרת השאלה מדוע אם כן מי שמצא שטר חוב והלווה טוען שהוא מזוייף לא יחזיר אותו למלווה, הרי הוא יצטרך לקיים את השטר בבית דין. וממילא בית הדין יבדוק את אמינות השטר.

מקטע 5: 

ואין לומר כיון דנפל אתרע ליה הלכך אפילו יקיימנו יש לחוש שמא מזויף הוא ולכך קאמר לא יחזיר פן יטרוף כשתשתכח הנפילה דהא אמרינן לקמן (בבא מציעא דף טז:) אמר שמואל מצא שטר הקנאה יחזיר דאי משום כתב ללות ולא לוה כו' משמע דאין הלוה בפנינו שהוא מודה מדקאמר שמא כתב ללות ולא לוה ואמאי יחזיר ניחוש שמא מזויף הוא ואפילו אם מקיים אותו אינו מועיל וכן רב אסי דאמר לקמן (בבא מציעא דף יז.) המוצא שטר שכתוב בו הנפק יחזיר אמאי יחזיר ניחוש שמא זייף חתימת הדיינין

הסבר מקטע 5:

תוס׳ מציעים תשובה אחרת לשאלתם ודוחים גם אותה.שאין לומר שהתשובה היא שכיון שנפל השטר והורעה חזקתו (הרי אם היה אמיתי היו שומרים עליו) ולכן אפילו יקיים אותו בבית דין עדיין יש לחשוש שמא הוא מזוייף. לכן לכאורה מובן מדוע המשנה אמרה שלא יחזיר למרות שיכול לקיים את השטר, כיוון שקיים חשש שהעובדה שהשטר נפל ואז נמצא תשתכח, והמלווה יקיים אותו בבית דין ולמרות שעדיין יש לחשוש שהוא מזוייף ויטרוף באמצעותו את קרקעות לקוחות הלווה או היתומים.תוס׳ דוחים תשובה זו לפי מה שאומרת הגמ׳ בהמשך בבבא מציעא בדף טז: אמר שמואל מצא שטר הקנאה יחזיר דאי משום כתב ללות ולא לוה וכו׳, כלומר שיש להחזיר למלווה שטר הקנאה כיוון שבשטר זה מתחייב הלווה משעת כתיבתו ללא קשר אם לקח את ההלוואה בפועל, ואם כבר נפרעה ההלוואה היה קורע את השטר.ומכאן, אומרים תוס׳, משמע שמדובר שאין הלווה לפנינו אחרת היה ניתן לשאול אותו אם בסוף לוה או לא, ולכן שואלים תוס׳ מדוע שמואל אומר שיחזירו, מדוע לא חוששים במקרה כזה שהשטר מזוייף? ואפילו המלווה מקיים אותו נאמר שזה לא מועיל. תוס׳ מביאים הוכחה נוספת שלאחר קיום השטר לא חוששים יותר שהוא מזוייף. רב אסי אמר בבבא מציעא יז. שהמוצא שטר הנפק, שטר שבית דין קיימו אותו, יחזיר וגם כאן היה לכאורה ניתן להגיד שכיוון שנפל למרות שקויים ע״י בית דין עדיין חוששים שהוא מזוייף. אולם משמואל ורב אסי שאומרים שיחזיר רואים שאין חוששים לזיוף לאחר קיום השטר.

מקטע 6: 

ויש לומר דמילתא דשמואל ורב אסי מיירי שאין הלוה בפנינו ולכך יחזיר ואין לחוש שמא מזויף הוא וכשירצה לגבות נטעון מזויף ואם יקיימנו יגבה ואפילו אם יבא אח"כ הלוה ויטעון מזויף הוא אין לחוש כיון שבא לידו בהיתר וכן משמע לעיל (בבא מציעא דף ז:) דקאמר ואחר שמצא שטר שנפל ליד דיין כו' משמע אם המלוה מצאו גובה כיון שבא לידו בהיתר אבל הכא במתני' איירי שהלוה בפנינו בשעת מציאה וטוען מזויף ולכך כיון דאיכא ריעותא דנפילה וגם טוען הלוה בודאי מזויף לא יחזיר כי יש לחוש שמא יגבה מיתומים ולקוחות או שלא בפניו ע"י קיום השטר והקיום אינו מועיל כי שמא טרח לזייף השטר בטוב עד שסבורים העדים שהיא חתימתן כי ההיא דגט פשוט (ב"ב דף קסז.) דמנח ידיה אזרנוקא וכתב שרבא בעצמו היה סבור שהיא חתימתו ומיהו מלוה עצמו יכול להיות שיגבה ע"י קיום לפי שהוא יודע באמת שהוא מזויף יטרח לסתור ראייתו

הסבר מקטע 6:

תוס׳ מציעים תשובה אחרת. שאצלנו במשנה מדובר שהלווה נמצא וטוען מזוייף.ויש לומר שמה שאמרו שמואל ורב אסי (שמחזירים שטר הקנאה או הנפק) הוא כשאין הלווה בפנינו ואין חוששים שהשטר מזוייף, כי כשיבוא לגבות בית הדין יטען שהשטר מזוייף, ואם השטר יקוים – אז יוכל לגבות ממנו. אפילו אם הלוה יבוא אח״כ ויטען שהשטר מזוייף, לא חוששים כיוון שבא לידו בהיתר (השטר קויים).וכך עולה מהגמ׳ בדף ז: ששטר שנפל ליד הדיין, כלומר שטר שכתוב בו הנפק, אם נמצא ע״י אחר (לא הלווה ולא המלווה) לא יחזיר את השטר. ומדייקים תוס׳ שזה באחר, אבל אם המלווה מצא אותו – אז הוא גובה בו, היות ובא לו בהיתר (השטר קוים).

אבל, מסבירים תוס׳, אצלנו במשנה מדובר שהלווה עומד בפני בית דין בשעת המציאה וטוען שהשטר מזוייף. יחד עם העובדה שהשטר נפל (חוששים שעל שטר תקין היו שומרים) אומרת המשנה שלא יחזיר, כי חוששים שמא יגבה מיתומים או מהלקוחות או שינסה לגבות כשהלווה לא לפניו (למשל נסע רחוק), ע״י קיום השטר. ואז, למרות שיקיים את השטר, זה אינו מועיל כי חוששים שאולי טרח לזייף את השטר באופן יסודי עד שאפילו העדים יעידו על חתימתם. כמו שמופיע במסכת בבא בתרא דף קסז: שזייפן הצליח לזייף את חתימתו של רבא בצורה כה משכנעת, עד שרבא עצמו סבר שזו חתימתו. וכן לזייף את חתימתו של רב אחא הזקן באמצעות שהניח ידו על נאד מים. וכיוון שהמלווה יודע שהשטר מזויף, כשהוא יבוא לגבות ע״י קיום השטר, יטרח להסתיר את עובדת הזיוף.

לסיכום, תשובת תוס׳ היא: כאשר הלווה טוען "מזויף" וכיוון שהשטר אבד ונמצא, חוששים שאפילו אם השטר “קוים,” הוא עדיין עשוי להיות מזויף.

מקטע 7: 

ואם תאמר לעיל (בבא מציעא דף ז:) דאמר רבי יוסי נפל ליד דיין הרי הוא בחזקתו ולא חיישינן לפרעון ואף על גב דמשמע שהלוה בפנינו וטוען פרעתי דומיא דרישא דשנים אדוקין בשטר ואמאי לא יהא נאמן לומר פרעתי במגו דאי בעי אמר מזויף הוא דאז לא יחזיר פן יגבה מיתומים ולקוחות ואפילו מקויים לא מהני ליה כדפרישית  ויש לומר דאין זה מגו דטוב לו לומר פרעתי שלא יכחישנו שום אדם מלומר מזויף כי ירא פן יקיימנו ואע"ג שהקיום אינו מועיל לגבות בו מכל מקום אין טוען ברצון דבר שיכול להכחישו ואם נאמר שמן הלוה בעצמו הוא גובה ע"י קיום מצינו למימר דהרי הוא בחזקתו לא שיחזירנו למלוה שיש לחוש פן יוציאנו על יתומים ולקוחות אלא אם יקיימנו המלוה בעודו ביד המוצא יגבה מן הלוה ולא חיישינן לפרעון:

הסבר מקטע 7:

תוס׳ הציעו תשובה המבוססת על דיוק במסכת בבא מציעא (דף ז:) לגבי שטר שנפל ליד דיין, ולדעה שאין מחזירין בו את השטר. הם שואלים, שלפי דעת רבי יוסי שם, הרי השטר בחזקתו (ניתן לגבות בו). אם אכן הולכים כשיטת רבי יוסי, הרי אפילו אם השטר (עם הנפק, שכבר קויים) נמצא אצל אדם אחר – השטר עדיין בחזקתו ואפשר לגבות בו, ואין חוששים לפרעון. שהרי לפי רבי יוסי, לווה שפרע היה מקפיד לקרוע את השטר.

למרות זאת, במקרה זה, מדובר שהלווה קיים ונוכח, וטוען "פרעתי" (בדומה לרישא של הברייתא ב"נפל ליד הדיין", העוסקת בשניים האוחזים בשטר – המלווה אומר “שלי הוא”, ואילו הלווה טוען אמנם שהשטר של המלווה, אך כבר פרע את החוב). עתה מקשים תוס׳: מדוע לא יהיה הלווה נאמן בטענת מיגו (שאילו היה רוצה, היה יכול לטעון שהשטר מזויף)? ואם נאמנים לו בטענת "פרעתי", אז לכאורה גם במקרה הזה המוצא לא היה צריך להחזיר את השטר לבית הדין, מחשש שהמלווה יוכל לגבות מהיתומים או מהלקוחות כאשר הלווה לא יהיה זמין. נמצא שכל מה שנדרש הוא עצם העובדה שהשטר אבד, ואין צורך בטעינת "מזויף" מצד הלווה.

תוס׳ מציעים על כך שתי תשובות:

תשובה ראשונה: אין כאן טענת מיגו, משום שטענת "פרעתי" נחשבת טענה “חזקה” יותר מטענת "מזויף". מול טענת "פרעתי", אין מי שיכחיש ישירות את טענתו של הלווה (שהרי אפשר שפרע באמת), ואילו בטענת "מזויף" הוא חושש שהמלווה יביא עדים ויקיים את השטר בבית דין. למרות שגם אם השטר יקוים לא יוכל לגבות לדעת אותה שיטה, הלווה לא יסתכן בשקר שניתן להכחישו; ומכאן שחייב לטעון "מזויף" דווקא, ולא להסתמך על “מיגו” של פרעתי.

תשובה שנייה: כאשר שטר שקויים נמצא בידי אדם אחר, לפי רבי יוסי הוא עדיין בחזקתו, כלומר המלווה יכול לגבות בו – אבל רק בתנאי שהשטר יישאר אצל המוצא ואינו מוחזר למלווה. כך לא חוששים שמא המלווה ינסה לגבות שוב מיתומים או מלקוחות בהיעדר הלווה. במקום זאת, הוא יכול לגבות רק כשהשטר בידי המוצא, בתנאי שהוא מקיימו עוד כשהלווה בפנינו. באופן זה אין חוששים לפרעון כיוון שכל התהליך נעשה בפיקוח, מיד כשיש אפשרות לחקור את הלווה. תוס׳ מסבירים שכך מתיישבת דעת רבי יוסי: אם השטר כבר קוים, והמוצא משאיר אותו אצלו עד שניתן לגבות בו ללא חשש של רמאות או גבייה שלא כדין.

לבלוג המלא