דף יג: - אלמא חיישינן לקנוניא

נראה כי ר’ אלעזר מייצג גישה פורמלית: אם קיימים עדים שחתמו על השטר, חזקה על השטר שהוא תקף, ואין צורך לחשוש למניפולציות מאוחרות. הגישה הזו מתאימה לרעיון של "עדיו בחתומיו זכין לו", לפיו השטר רוכש תוקף משפטי ברגע שהוא נחתם, גם אם בפועל הכסף הלווה רק מאוחר יותר. גישה זו גם קונקרטית לדיון עצמו, אם אין טענת זיוף אז אין צורך לדון באפשרות זו.

לעומתו חכמים ספקנים יותר, הם משאירים יותר מקום למציאות כאשר יש בעיה מהותית  לפיה ייתכן שהשטר נחתם בזמן אחד אך ההלוואה התקיימה בזמן אחר. מכאן הם מסיקים שייתכן כי מדובר בשטר מוקדם או פרוע. עצם האפשרות שתהיה קנוניה היא איום על יושר המשפט ומאפשר ניצול מנגנון החוק ולכן חשש זה מספיק כדי לא להחזיר את השטר. 

תוס׳ ד״ה:   אלמא חיישינן לקנוניא

תמצית:  למרות הסבר לטענת ר׳ אלעזר מדוע כשחייב מודה לא חוששים לקנוניא, בכל מקרה קשה עליו מהברייתא שאומרת שחוששים ושלא להחזיר את השטר.

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ הקשתה על ר׳ אלעזר מברייתא. לפי ר׳ אלעזר, גם ר׳ מאיר וגם חכמים מסכימים שכשהחייב מודה אין בעיה להחזיר את השטר למלווה כיוון שלא חוששים לפרעון וקנוניא. אבל לפי הברייתא שחייב מודה בין לר"מ בין לרבנן חוששים לקנוניא שכן אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה כלומר חוששים לקנוניא.

פירוש תוס׳: 

ואע"ג דמצינו למימר טעמא דלא יחזיר משום דשמא כתב ללות בניסן מכל מקום קשיא דר׳ אלעזר דאמר יחזיר ולא חייש:

הסבר:

תוס׳ מציינים כי למרות שלגבי החשש משטר מוקדם, שטר הלוואה שנחתם בניסן אבל בפועל הכסף התקבל בתשרי, הסברנו שאין חשש לקנוניא כיוון שר׳ אלעזר סובר כאביי שעדיו בחתומיו זכין לו (ראה תוס׳ בד״ה דברי הכל יחזיר) מכל מקום קשה על ר׳ אלעזר שכן הברייתא אומרת שחוששים ולא יחזיר ומסקנתו מנוגדת שהוא אומר יחזיר ולא חוששים.

לבלוג המלא