דף יב. - רבי יוחנן אמר לא גדול גדול ממש

תוס׳ ד״ה:   רבי יוחנן אמר לא גדול גדול ממש

תמצית:  מחלוקת שמואל ור׳ יוחנן לגבי קטן היא גם לענין מציאה וגם לגבי עירוב. לפי שמואל, בנושאים דרבנן קטן יכול לזכות לאחרים כשיש מי שמקנה לו, אבל אינו יכול להקנות לאחרים. לפי ר׳ יוחנן אפילו גדול שסמוך על שולחן אביו ידו כיד אביו מפני שחוששים לאיבה. אבל אם אינו בנו או בתו למרות שסמוך לשולחנו, אין איבה. ובתו הנערה כיוון שיכול לקדשה בעל כורחה גם אם אינה סמוכה לשולחנו, ידה כידו. אשתו כאשר יש לה בית משלה יכולה לזכות בעירוב עבור אחרים.

הטקסט המלא של פירוש תוס׳:

מפרש ר"ת כי היכי דפליגי הכא פליגי נמי גבי עירוב דתנן בפ' חלון (עירובין דף עט: ושם ד"ה ומזכה) ומזכה להם על ידי בנו ובתו ולשמואל דאמר הכא קטן ממש התם נמי גבי עירוב אינו זוכה דידו כיד אביו כיון דמציאתו לאביו ה"ה כל זכיותיו לאביו ואמה העבריה אע"פ שהיא קטנה זכיא בעירובה דמציאתה אינה לאדוניה אף על גב דשמואל אית ליה פרק התקבל (גיטין דף סד: ושם ד"ה אלא) קטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים הא משני התם שאני שתופי מבואות דרבנן והא דאמר שמואל פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מט. ושם: ד"ה וקטן) דעירוב משום קנין ורבא אמר משום דירה ואמר איכא בינייהו קטן הא פר"ח התם דאית ליה בית לקטן קאמר ולא כפרש"י שפי' שאינו גובה העירוב לפי שאינו זוכה ולר"י דאמר לא גדול גדול ממש ה"ה דגבי עירוב נמי דקטן ואינו סמוך על שולחן אביו זוכה כאמה העבריה וגדול סמוך על שולחן אביו אינו זוכה וצריך ליזהר שלא לזכות העירוב ע"י בנו הגדול הסמוך לשולחנו דקי"ל כרבי יוחנן לגבי שמואל כדאמר פרק מי שהוציאוהו (עירובין מז:) ועבדו ושפחתו העברים אע"ג דסמוכין על שולחנו מציאתם לעצמם וכן זוכין בעירוב ולא הוי ידם כיד האדון דלא שייך איבה אלא בבנו שדרכו לזונו תמיד ואם לא יפרנסו אביו לא יפרנסנו אחר אבל אדם אחר מעלמא סמוך על שולחן חבירו חנם כגון יתום וכיוצא בו אין סברא שתהא מציאתו לחבירו וכ"ש עבד ואמה שבשכר טרחם הם אוכלים ובתו אפילו נערה ואינה סמוכה על שולחן אביה מציאתה לאביה משום איבה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין כדאמר בפרק נערה (כתובות דף מו ושם). ודלא כרש"י שפירש משום דכתיב בנעוריה דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב כדאיתא בפרק קמא דקדושין (דף ג: ושם) ופרק נערה (כתובות מו:) ואשתו דזכיא בעירוב אף על גב דידה כיד בעלה מוקי לה בסוף נדרים (דף פח:) דאית לה בית באותו מבוי דמגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני:

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ מביאה את דברי ר׳ חייא בר אבא בשם ר' יוחנן שכוונת משנתנו היא לא גדול, גדול ממש שהגיע לבגרות. ולא קטן, קטן ממש בגיל. אלא הכוונה שאפילו הוא בוגר (אחרי בר מצווה) אולם הוא עדיין סמוך על שלחן אביו הוא נקרא קטן. כיון שהוא סמוך על שולחן אביו מה שהוא מוצא ראוי שימסור לאביו. ואפילו הוא קטן אך אינו סמוך על שלחן אביו נקרא גדול ומציאתו לעצמו. בניגוד להסבר של שמואל שקטן הוא קטן ממש.

מקטע 1: 

מפרש ר"ת כי היכי דפליגי הכא פליגי נמי גבי עירוב דתנן בפ' חלון (עירובין דף עט: ושם ד"ה ומזכה) ומזכה להם על ידי בנו ובתו ולשמואל דאמר הכא קטן ממש התם נמי גבי עיר

הסבר מקטע 1:

תוס׳ מסבירים כי לפי רבינו תם מחלוקת שמואל ור׳ יוחנן במשמעות של גדול וקטן במשנה שלנו היא גם לגבי עירוב מבואות. כך למשל במסכת עירובין דף עט: לגבי מי שמזכה את דרי המבוי באמצעות בנו או בתו שיכול רק ע״י גדולים, הכוונה היא לבנו או בתו שאינם סמוכים על שולחן אביו. כלומר שלפי ר׳ יוחנן אפילו ילד קטן שעוד לא בר מצווה, אך אינו תלוי כלכלית באביו, ניתן לזכות על ידו את בני המבוי. ולשמואל שטוען שקטן פירושו קטן ממש לעניין מציאה כך גם לגבי עירוב אינו זוכה לאחרים שידו כיד אביו וכיוון שמציאתו לאביו כל זכויותיו (כולל עירוב) לאביו.

מקטע 2: 

ואמה העבריה אע"פ שהיא קטנה זכיא בעירובה דמציאתה אינה לאדוניה אף על גב דשמואל אית ליה פרק התקבל (גיטין דף סד: ושם ד"ה אלא) קטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים הא משני התם שאני שתופי מבואות דרבנן.

הסבר מקטע 2:

תוס׳ מצביעים על קושי אפשרי בשיטת שמואל לגבי אמה עברייה. אמה עברייה אף על פי שהיא קטנה (אמה עברייה יוצאת לחופשי עם הופעת סימני בגרות), היא זוכה בעירוב עבור אחרים ומציאתה אינה לאדון, שהמשנה אומרת ״מציאת עבדו ושפחתו העברים... הרי אלו שלהן״. בניגוד לדעת שמואל שסובר בגיטין בדף סד: שקטן יכול לזכות לעצמו אך אינו זוכה לאחרים. משיבים תוס׳ ששתופי מבואות זהו תיקון מדרבנן ולכן קטן יכול לזכות אחרים (אם אינו בנו או ביתו).

מקטע 3: 

והא דאמר שמואל פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מט. ושם: ד"ה וקטן) דעירוב משום קנין ורבא אמר משום דירה ואמר איכא בינייהו קטן הא פר"ח התם דאית ליה בית לקטן קאמר ולא כפרש"י שפירושו שאינו גובה העירוב לפי שאינו זוכה.

הסבר מקטע 3:

תוס׳ מביאים קושי אפשרי על ההסבר לגבי שיתופי מבואות. מזה שאמר שמואל במסכת עירובין דף מט. שעירוב חצרות הוא מדין קניין, כלומר שכל אחד קונה רשות להשתמש בדירה, ורבא אמר שעירוב משום דירה, כלומר שכל אחד מניח שם מאכל והוא כאילו דר באותו מבוי. יוצא שלפי שמואל, קטן שאינו יכול להקנות רשותו לאחרים לא יכול לערב. וקשה על הסבר תוס׳ שאמרו ששיתופי מבואות זהו תיקון מרבנן ולכן קטן יכול לזכות אחרים. משיבים תוס׳ שלפי רבינו חננאל כשהגמ׳ אומרת שבין טעמו של שמואל וטעמו של רבא יש הבדל בקטן, הכוונה היא שהבית בו מתבצע העירוב הוא ביתו של קטן. לפי רבא אין בעיה לפי שמואל, כי קטן אמנם יכול לזכות לאחרים אך רק כאשר יש מבוגר שמקנה לו, אולם כאשר זהו ביתו הוא נדרש להקנות את העירוב לכל בני החצר - וקטן אינו יכול להקנות. הסבר זה עומד בניגוד לפירוש רש״י שכקטן הוא אינו יכול לזכות בעירוב. לפי תוס׳ שיטת שמואל היא שקטן יכול לזכות לעצמו, בנושאים בדרבנן יכול לזכות אחרים (לקנות עבור אחרים) אך אינו יכול להקנות.

מקטע 4: 

ולרבי יוחנן דאמר לא גדול גדול ממש הוא הדין דגבי עירוב נמי דקטן ואינו סמוך על שולחן אביו זוכה כאמה העבריה וגדול סמוך על שולחן אביו אינו זוכה וצריך ליזהר שלא לזכות העירוב ע"י בנו הגדול הסמוך לשולחנו דקי"ל כרבי יוחנן לגבי שמואל כדאמר פרק מי שהוציאוהו (עירובין מז:) ועבדו ושפחתו העברים אע"ג דסמוכין על שולחנו מציאתם לעצמם וכן זוכין בעירוב ולא הוי ידם כיד האדון דלא שייך איבה אלא בבנו שדרכו לזונו תמיד ואם לא יפרנסו אביו לא יפרנסנו אחר אבל אדם אחר מעלמא סמוך על שולחן חבירו חנם כגון יתום וכיוצא בו אין סברא שתהא מציאתו לחבירו וכ"ש עבד ואמה שבשכר טרחם הם אוכלים.

הסבר מקטע 4:

תוס׳ מבארים את שיטת רבי יוחנן שאבחנה בין קטן וגדול היא האם הם סמוכים על שולחן אביהם (תלויים בו בפרנסתם), אבחנה זו היא לא רק לגבי מציאה אלא גם בעירוב. אב יכול לזכות את בני המבוי בעירוב ע״י בנו הקטן אם הבן אינו תלוי בו לפרנסתו, כמו אמה עברייה. וגדול שסמוך על שולחן אביו אינו יכול לזכות עבור בני המבוי וצריך להיזהר שלא יזכה להם ע״ בנו הגדול הסמוך על שולחנו כמו שמביא רבי יוחנן במסכת עירובין דף מז: שעבדו ושפחתו העבריים (לגבי שפחה מוכרח לומר שלא בגרה) למרות שהם סמוכים על שולחנו מציאתם לעצמם וכן זוכין בעירוב ואין ידם כיד האדון כיוון שתקנה זו באה כדי למנוע איבה בין אב לבנו או בתו, שהאב מפרנס את הבן ואין אחר שיפרנסנו. ותקנה זו אינה רלוונטית בין עבד לאדון. לכן אדם אחר שסמוך על שולחן חבירו חנם כגון יתום, למרות שהוא תלוי בו לפרסנתו, לא אומרים שאינו יכול לזכות וכל שכן עבד ואמה שבשכר טרחתם הם אוכלים.

מקטע 5: 

ובתו אפילו נערה ואינה סמוכה על שולחן אביה מציאתה לאביה משום איבה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין כדאמר בפרק נערה (כתובות דף מו ושם). ודלא כרש"י שפירש משום דכתיב בנעוריה דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב כדאיתא בפרק קמא דקדושין (דף ג: ושם) ופרק נערה (כתובות מו:).

הסבר מקטע 5:

תוס׳ מחדדים כי בתו אפילו שהיא כבר בגיל נערות (לא קטנה) מציאתה לאביה משום איבה שאם רוצה האב יכול לקדש אותה בעל כורחה כפי שמופיע במסכת כתובות דף מו: ואילך. ולא כפי שפירש רש״י במשנה אצלנו שמציאת בתו הנערה לאביה היא לפי הטעם במסכת כתובות דף מו: שהנלמד מהמילים ״בנעוריה בית אביה״ בפסוק " וְאִשָּׁ֕ה כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֖דֶר לַיהוָ֑ה וְאָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר בְּבֵ֥ית אָבִ֖יהָ בִּנְעֻרֶֽיהָ:" (במדבר ל, יז), שכל שבח ורווח של הבת בזמן נעורים הוא לאבא. תוס׳ חולקים על טעם זה כיוון שמהמילים ״בנעוריה בית אביה״ לומדים שהאב יכול להפר נדריה ולא לעניין ממון. לימוד זה מופיע במסכת קידושין דף ג: שם מוביאת סוגיה זו וגם במסכת כתובות דף מו:

מקטע 6: 

ואשתו דזכיא בעירוב אף על גב דידה כיד בעלה מוקי לה בסוף נדרים (דף פח:) דאית לה בית באותו מבוי דמגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני.

הסבר מקטע 6:

תוס׳ מעלים קושי אפשרי. לשיטתם מחלוקת שמואל ור׳ יוחנן לגבי מציאה גם קובעת לגבי עירוב. כפי שהוסבר בנו ובתו הקטנים שסמוכים לשולחן אביהם, ידם כיד האב ולכן מציאתם לאב ולכן גם אין יכולים לזכות בעירוב עבור בני המבוי. בהתאם שואלים תוס׳, מדוע אשתו זוכה בעירוב עבור אחרים למרות שידה כיד בעלה. משיבים תוס׳ שבסוף מסכת נדרים בדף פח: מעמידה הגמ׳ שלאשה יש בית ששיך לה באותו המבוי ולכן היא זוכה לעצמה ומכח זה מזכה גם לאחרים.

לבלוג המלא