דף יב. - ויצא בפתח אחר

הגמ׳ דנה האם רשותו של אדם כמו חצר או בית קונים חפץ, גם בלי שהחפץ נח בהם אלא עבר דרכם. תוס׳ מגביל את האפשרות למתנה בלבד.

תוס׳ ד״ה:   ויצא בפתח אחר

תמצית:  לא גורסים שהפקיר את הארנק בעת הזריקה כי צריך שתהיה דעת אחרת מקנה בחצר שאינה משתמרת.

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ דנה במקרה שראה אותן רצים אחר המציאה (למשל כדור מתגלגל או חיה פצועה) ואמר "זכתה לי שדי בה" — זכתה לו. והגמ׳ מעמידה זאת דווקא כשהוא רץ אחרי המציאה ומגיע אליה, ואם לא — אינו קונה. שואל ר' ירמיה מה יהיה הדין אם מדובר במתנה, ואומרת הגמ׳ שבמתנה אף על פי שרץ ואינו מגיע לשדהו, הוא זוכה בה. בהתאם לדברי הגמ׳ שואל רבא לגבי אדם העומד בפתח בית של אחר, זרק ארנק בפתח אחד של בית ויצא בפתח אחר מבלי שנחת בבית — מהו הדין? האם נקנה הארנק לבעל הבית תוך כדי מעופו? והשאלה היא: דבר המצוי באוויר שאין סופו לנוח בבית, האם נחשב כאילו היה מונח בבית או לא?

פירוש תוס׳: 

לא גרסינן ואפקריה דהא חשיב ליה דעת אחרת מקנה אותו דמייתי ראיה ממתנה ואי אפקריה אם כן מיד כשיצא הארנקי מידו היה הפקר ובשעת זכייה ליכא דעת אחרת אלא לא גרסינן ואפקריה ולעולם היא שלו עד שיזכה בה אחר:

הסבר:

תוס׳ מסבירים שאין לגרוס שהזורק קודם הפקיר את הארנק (כפי שמסביר רש״י), כיוון שהגמ׳ מביאה ראייה ממתנה, כלומר בדבר שדעת אחרת מקנה אותו. אם הפקיר אותו, הרי מיד כשיצא הארנק מידו היה הפקר וכשעבר בחלל הבית לא הייתה דעת אחרת להקנות אותו בדומה למציאה (ורק כשדעת אחרת מקנה יכול האחר לקנות בחצר שאינה משתמרת). לכן לא גורסים שהפקיר את הארנק אלא היא שלו עד שיזכה בה האחר.

לבלוג המלא