עבד עברי שהתמחה במלאכה מסויימת הוא כמו פועל שנשכר לצורך מלאכה ספציפית ולכן הוא יכול לזכות במציאה לעצמו. תוס׳ בודקים כיצד עקרון זה פועל אצל אמה עברייה.
תוס׳ ד״ה: במגביה מציאה עם מלאכתו
מצית: במקרה של עבד נוקב מרגליות גם לפי רבא המציאה של העבד וצריך לשלם שכר בטלה לאדון.
הסבר הגמ׳:
המשנה אומרת כי מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי הוא של עצמן. הגמ׳ מבררת מדוע דין העבד שונה מפועל שנשכר ע״י בעל הבית למשך היום לעשות מלאכה ובעל הבית אמר לו עשה עימי מלאכה ללא ציון סוג המלאכה, שבמקרה זה מציאתו של הפועל שייכת לבעל הבית. הרי העבד שקנוי לאדון לכל סוג מלאכה, דומה לפועל כזה. הגמ׳ מביאה 2 הסברים: ר׳ חייא בר אבא בשם ר׳ יוחנן אומר שמדובר בעבד שמלאכתו מיוחדת למשל עבד שמעבד מרגליות והאדון מייעד אותו רק למלאכה זו, עבד זה זוכה במציאה בתנאי שנותן לאדון דמי ביטול מלאכה. רבא אומר כי מדובר כשהעבד מגביה את המציאה תוך כדי עבודתו מבלי לגרום חיסרון לאדון ולכן הוא זוכה בה.
מקטע 1:
ואם תאמר הא דתניא בפ"ק דקדושין (דף טז:) אמה העבריה מציאתה לאביה ושכר בטלה לרבה היכי מתוקמא אליבא דרבא דאם הגביהה עם מלאכתו ליכא שכר בטלה ואם לא הגביהה עם מלאכתו אם כן מציאתה לאדוניה.
הסבר מקטע 1:
תוס׳ מעלים קושי בהסברו של רבא. במסכת קידושין דף טז: מביאה הגמ׳ ברייתא שאמה עבריה מציאתה שייכת לאביה (כיוון שהיא קטנה) ואם התבטלה מעבודה כדי להגביה את המציאה משלמת שכר בטלה לאדון. ושואלים תוס׳ כיצד זה מסתדר לשיטת רבא שהרי אם הגביהה עם מלאכתה למה צריכה לשלם שכר בטלה ואם לא הגביהה עם מלאכתה מציאתה שייכת לאדון כי זה בזמן עבודתה, ולא לאב?
מקטע 2:
ויש לומר דהתם ודאי צריך להעמיד בנוקבת מרגליות.
הסבר מקטע 2:
משיבים תוס׳ שצריך להסביר שבגמ׳ שם מדובר בשפחה שאדון ייחד אותה לעבודה מסויימת כגון נוקבת מרגליות.
Comments