דף יא. - זכור ולבסוף שכוח

"כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְּשָׂדֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה--לֹא תָשׁוּב, לְקַחְתּוֹ: לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ." (דברים, פרק כ"ד, פסוק י"ט). 

תוס׳ מסבירים מהי שכחה, ומצביעים על כך שכשבעל הממון שוכח לגמרי את העומר בשדה הוא מאפשר חיים וחסד לאחרים.

תוס׳ ד״ה:  זכור ולבסוף שכוח

תמצית:  זכור ולבסוף שכוח כאשר הפועלים שכחו והבעלים זוכר ולבסוף שכח. אבל אפילו שהפועלים זכרו מתחילה ואז שכחו, אם הבעלים שכח זהו שכוח מעיקרו.

הטקסט המלא של פירוש תוס׳:

פירוש זכור בשעה שהשכחה מתחלת שכבר שכחוהו פועלים ולבסוף שכח גם הוא ושכוח מעיקרו הוי כששכחו הפועלים שכח גם הוא אבל מה שהוא זכור בשעה שהפועלים זוכרין אין זה זכור ולבסוף שכוח דאל"כ לא תמצא שכחה לעולם דכששדהו מלאה עומרין יאמר יזכה לי שדי:

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ מבקשת להוכיח כי בחצר שאינה משתמרת רק אם עומד לידה הוא זוכה במציאה ואם לא אינו זוכה. הגמ׳ מביאה ברייתא לגבי אדם שהיה עומד בעיר ואומר יודע אני שעומר שיש לי בשדה הפועלים שכחוהו, לא יהא שכחה. הברייתא מנוסחת באופן כזה שנראה שכונת הברייתא להוכיח שיש שכחה, אך הברייתא מביאה שמהתורה שכחה יש רק בשדה ולא בעיר ולכן נראה שמסקנתה היא דווקא שאין שכחה. בגלל הניסוח הלא ברור של הברייתא הגמ׳ מדייקת שכוונת הברייתא היא בעומר שנשאר בשדה אך לא נשכח שם וזכרו שיש לקחת אותו אך לאחר זמן הוא נשכח. בהתאם, אומרת הגמ׳ שאם היה זכור ולבסוף שכוח, אם הבעלים לצד השדה זכתה לו השדה ואינו שכחה. אך אם הוא בעיר (לא ליד השדה) אפילו היה זכור מתחילה ואח״כ שכחו אותו הוא נקרא שכחה כיוון שהבעלים אינו לצד שדהו ואינו יכול לזכות בו. לפי דיוק זה ברור מדוע הגמ׳ מבקשת להוכיח מברייתא שרק אם עומד ליד חצרו זוכה במציאה.

מקטע 1: 

פירוש זכור בשעה שהשכחה מתחלת שכבר שכחוהו פועלים ולבסוף שכח גם הוא ושכוח מעיקרו הוי כששכחו הפועלים שכח גם הוא

הסבר מקטע 1:

תוס׳ מסבירים מה ההבדל בין זכור ואז שכוח לבין שכוח מעיקרו. שעומר זכור הוא כאשר הבעלים זוכר שיש לאסוף את העומר למרות שהפועלים שכחו אותו ולאחר זמן גם הבעלים שכח לגביו, זהו זכור ולבסוף שכוח. ועומר שכוח מעיקרו הוא כאשר גם הפועלים וגם הבעלים שכחו.

מקטע 2: 

אבל מה שהוא זכור בשעה שהפועלים זוכרין אין זה זכור ולבסוף שכוח דאם לא כן לא תמצא שכחה לעולם דכששדהו מלאה עומרין יאמר יזכה לי שדי:

הסבר מקטע 2:

וממשיכים תוס׳ להסביר שלא ניתן להסביר שזכור ולבסוף שכוח הוא כאשר הפועלים זכרו אותו, כי מתחילה הפועלים זוכרים את כל העומרים ולאחר זמן שוכחים לאסוף אותם ואם על אלה גם נאמר שיגיד זכתה לי שדי, לא ניתן יהיה לקיים את מצוות שכחה לעולם. שהרי כל עומר תחילה זכור ואז שכוח ויש לחלק שרק אם הבעלים זוכר יכולה שדהו לזכות לו ובשאר המצבים זהו שכוח מעיקרו.

לבלוג המלא