דף יא. - דלמא גזירת הכתוב היא

תוספות חולקים על רש"י ומציעים שהגמרא אינה מתמקדת בשינוי הברייתא אלא בהבנה מדויקת של הפסוק "בשדה ושכחת". הם מבהירים שהפסוק מבדיל בין שכחה בשדה לשכחה בעיר, תוך הצעת פרשנות שמבססת את ההיגיון ההלכתי תוך קבלת המגבלות של גזירת הכתוב

תוס׳ ד״ה: דלמא גזירת הכתוב היא

תמצית:  הגמ׳ אינה סותרת את הברייתא ולכן אין לשנות את נוסח הברייתא כפי שמסביר רש״י.

הטקסט המלא של פירוש תוס׳:

פרש"י ונגרוס יכול יהא שכחה ותימה לפי שרוצה לסתור ראייתו מגיה הברייתא ותו מה מתרץ לרבות שכחת העיר והלא בברייתא יליף דזכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה דקתני יודע אני שפועלים שכחוהו והכא דדריש לרבות שכחת העיר יעמיד בשכוח מעיקרא לכך י"ל שאינו סותר ראייתו אלא גמרא קשה לו על הברייתא מנ"ל למדרש מיעוטא על דיוקא דקרא דדריש בשדה ושכחת דהיינו שכוח מעיקרא אבל זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה ועל זה קאי מיעוטא לומר דבעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה דלמא גזירת הכתוב היא דבשדה הוי שכחה שכוח מעיקרא ולא בעיר והכי מסתברא טפי לאוקמי מיעוט אגופיה דקרא בשדה ושכחת ולא בעיר והשתא משני שפיר לרבות שכחת העיר וע"כ לא מצי קאי אפשטיה דקרא.

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ מבקשת להוכיח כי בחצר שאינה משתמרת, רק אם בעל החצר עומד לידה הוא זוכה במציאה ואם לא אינו זוכה. הגמ׳ מביאה ברייתא לגבי אדם שהיה עומד בעיר ואומר יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלים שכחוהו, לא יהא שכחה. מניסוח הברייתא ״יכול לא יהא שכחה״ (בתמיהה) נראה שכונת הברייתא להוכיח שיש שכחה, אך הברייתא מדייקת מהפסוק, תלמוד לומר: "...ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כד, יט), וכך יש לדייק מן הכתוב: בשדה ושכחת — ולא בעיר. שמהתורה שכחה יש רק בשדה ולא בעיר ולכן מסקנתה היא שבעיר אין שכחה. 

 בגלל הניסוח הקשה של הברייתא הגמ׳ מדייקת שכוונת הברייתא היא בעומר שנשאר בשדה אך לא נשכח שם, וזכרו שיש לקחת אותו אך לאחר זמן הוא נשכח. בהתאם, אומרת הגמ׳ שאם היה זכור ולבסוף שכוח, אם הבעלים לצד השדה זכתה לו השדה ואינו שכחה. אך אם הוא בעיר (לא ליד השדה) אפילו היה זכור מתחילה ואח״כ שכחו אותו הוא נקרא שכחה כיוון שאינו לצד שדהו ואינו יכול לזכות בו. אולם, הגמ׳ מקשה על דיוק זה ואומרת דלמא גזירת הכתוב היא, שלפי הפסוק הברייתא אומרת בשדה תהא זו שכחה ובעיר אינה שכחה כלל. משיבה הגמ׳ שמהפסוק עצמו ניתן לרבות גם את שכחת העיר.

מקטע 1: 

פרש רש"י ונגרוס יכול יהא שכחה ותימה לפי שרוצה לסתור ראייתו מגיה הברייתא ותו מה מתרץ לרבות שכחת העיר והלא בברייתא יליף דזכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה דקתני יודע אני שפועלים שכחוהו והכא דדריש לרבות שכחת העיר יעמיד בשכוח מעיקרא.

הסבר מקטע 1:

תוס׳ מקשים על פירוש רש״י, שמבקש לתקן את נוסח הברייתא ל-״יכול יהא שכחה״ כך שלפי רש״י כוונת הברייתא שבכל מקרה של שכחה בעיר, אפילו שכוח מעיקרו, אין שכחה. ולפי תוס׳ זה תמוה שהגמ׳ תשנה את לשון הברייתא כדי לסתור את הלימוד של זכור ואז שכוח בעיר הוי שכחה. ועוד קשה, לפי הסבר רש״י (שמשנה את לשון הברייתא) יוצא שהגמ׳ מקשה שבעיר אין שכחה כלל, ואז כאשר הגמ׳ משיבה שהפסוק בא לרבות גם שכחת העיר אין התאמה בין הברייתא והדיוק מהפסוק - הלא הברייתא עוסקת בזכור ואז שכוח שהרי הוא אומר יודע אני שהפועלים שכחהו. וכאשר הגמ׳ אומרת שהפסוק בא לרבות גם שכחת העיר הגיוני שהפסוק מלמד לגבי שכוח מעיקרו ולא במקרה צדדי יותר של זכור ואז שכוח.

מקטע 2: 

לכך יש לומר שאינו סותר ראייתו אלא גמרא קשה לו על הברייתא מנא לן למדרש מיעוטא על דיוקא דקרא דדריש בשדה ושכחת דהיינו שכוח מעיקרא אבל זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה ועל זה קאי מיעוטא לומר דבעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה דלמא גזירת הכתוב היא דבשדה הוי שכחה שכוח מעיקרא ולא בעיר והכי מסתברא טפי לאוקמי מיעוט אגופיה דקרא בשדה ושכחת ולא בעיר והשתא משני שפיר לרבות שכחת העיר ועד כאן לא מצי קאי אפשטיה דקרא.

הסבר מקטע 2:

לכן משיבים תוס׳ שיש לומר שהגמרא אינה באה לסתור את הלימוד מהברייתא (ולכן לא צריך לשנות את לשון הברייתא כפי שהציע רש״י). אלא שקשה לגמרא הלימוד מהברייתא ומהו המקור ממנו דורשים בפסוק ״בשדה ושכחת״ שזה בא למעט דוקא שכוח מעיקרו, אבל לגבי זכור ואז שכוח אינו שכחה. ועל זה מתבססת הגמ׳ כשבאה לומר שבעיר זכור ושכוח יהיה שכחה. ולכן מבררת הגמ׳ אולי יש כאן גזירת הכתוב שרק בשדה זה שכחה והכוונה לשכוח מעיקרו ולא בעיר. וכן הגיוני יותר להעמיד שהלימוד מהפסוק ״בשדה ושכחת״ ולא בעיר. וכאשר הגמ׳ משיבה שמהפסוק גם מרבים את העיר ברור שלא לומדים זאת מפשט הפסוק.

לבלוג המלא