דף י. - כי לי בני ישראל עבדים

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:

עַל כֵּן בְּבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ -"חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי.

                                                                            ר׳ יהודה הלוי

תוס׳ ד״ה:  כי לי בני ישראל עבדים

תמצית:  מותר לאדם להשכיר עצמו כשכיר יום

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ מביאה את דעת ר׳ נחמן ר׳ חסדא שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו והטעם לכך שהם סוברים שהתופס לבעל חוב במקום שגורם הפסד לאחרים לא קנה. רבא מקשה על ר׳ נחמן מבעל הבית שאמר לפועל עשה עימי מלאכה היום, ואם הפועל מצא מציאה היא תהיה שייכת לבעל הבית ומכאן שהמגביה מציאה לחברו (בעל הבית) קנה. ר׳ נחמן מתרץ שיד הפועל כבעל הבית כלומר הוא שליח. אולם הגמ׳ מקשה חזרה שרב אומר שפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום ולעזוב באמצע העבודה, ולכן אף במהלך היום אין ידו כבעל הבית. משיב ר׳ נחמן שכל עוד הפועל עובד אצל בעל הבית ידו כיד בעל הבית וזה שהפועל חוזר בו זה כיוון שהתורה אמרה ש- ״לי בני ישראל עבדים״ ולא עבדי עבדים ויש לו רשות לחזור בו. ולמעשה אין מכאן קושיה על ר׳ נחמן ורב חסדא.

פירוש תוס׳:  

נראה לי דמכל מקום מותר אדם להשכיר עצמו דדוקא עבד עברי שאינו יכול לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם:

הסבר:

תוס׳ דנים האם לאדם מותר להשכיר עצמו כשכיר יום, שנשכר לעבוד עבודה במשך זמן מסוים ובעל הבית קובע עבורו מה יעשה. ואומר שנראה שמותר. שבניגוד לעבד עברי שאינו יכול לחזור בו ואינו יכול לסיים את עבודתו קודם הזמן שקבע לו בעל הבית, ורק בקבלת שטר שחרור הוא חוזר להיות אדון לזמנו. פועל יכול לחזור בו, ולכן רק מוכר עצמו לעבד עברי עובר על דברי תורה שלא להיות עבד לעבד אלא רק עבד לה׳ יתברך.

לבלוג המלא

לסוגיה באתר ספריא