ההלכה מתייחסת בכובד ראש לכוונת האדם ולמחשבה שמאחורי המילים. דרך האופן שאדם מתבטא מתבררות כוונותיו ולכן אנו רואים מספר מקרים בהם דיוק בלשון חשוב כל כך. אצלנו יש הבדל בין אם אמר ״תן לי״ או ״זכה לי״ , בגיטין מצאנו הבדל משמעותי כשאשה ממנה שליח ואומרת לו "קבל לי את גיטי" לעומת "הולך גיטי"... ונזכור מה שאמר שלמה המלך -"מות וחיים ביד לשון, ואוהביה יאכל פריה". (משלי י"ח, כ"א)
תוס׳ ד״ה: ולא אמר זכי לי
תמצית: כאשר יש דעת מקנה האומר ״תנו״ כאומר ״זכו״
הסבר הגמ׳:
הגמ׳ מביאה את דברי ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן שהמגביה מציאה לחבירו — קנה חבירו. ואומרת הגמ׳ שממשנתנו לכאורה לא קנה חברו. אבל ההבדל הוא שאם אמר הרוכב לחבר שהולך לצדו ״תן לי״ את המציאה אז קונה רק כשהגיעה לידו ולא כשמגביה אותה, אבל אם אמר לו הרוכב ״זכה לי״ אז הרוכב קונה מיד כשהיגבהה את המציאה.
פירוש תוס׳:
ואם תאמר דבפרק קמא דגיטין (שם) קאמר ר' יוחנן כל האומר תנו כאומר זכו ויש לומר דשאני התם דדעת אחרת מקנה אותו:
הסבר:
תוס׳ שואלים, במסכת גיטין דף יא: נראה שהביטוי ״תנו לי״ שווה במשמעותו לביטוי ״זכו עבורי״, בניגוד להסבר הגמ׳ אצלנו שדווקא כשהמשלח (הרכוב על החמור) אומר לחברו תזכה עבורי הוא קונה. במסכת גיטין דף יא: אומרת המשנה שהנותן לשליח גט שחרור לעבדו לא יכול לחזור בו כיוון שהשליח זכה עבור העבד. הגמ׳ שם מביאה שר׳ הונא ור׳ יצחק בר יוסף ישבו לפני ר׳ ירמיה ורצו לומר שמכאן שהתופס לבעל חוב קנה אף במקום שחב לאחרים בדומה לשליח שקנה עבור העבד למרות שבזה הפסיד לאדון. ר׳ ירמיה מתקן את מסקנתם בהתאם כלל של ר׳ יוחנן שבמקום שחב לאחרים לא קנה ומסביר שכל האומר תנו כאומר זכו דמי. כלומר האדון זיכה לשליח וכעת הוא זכאי בעבד ומתוך כך יכול לקנות עבורו את שחררו למרות שחב לאחרים.
משיבים תוס׳ ששם, במסכת גיטין הכלל של ר׳ ירמיה, שכל האומר תנו כאומר זכו דמי הוא רק כאשר יש בעלים שיכולים להקנות את הדבר כמו במקרה של האדון שהקנה את העבד. אולם במציאה שהיא הפקר אין דעת שמקנה אותה ולכן המילה תנו אינה מתפרשת כזכו והמשלח חייב לומר בפירוש לשליח שיזכה עבורו.
Comments