דף י: - ואי משום שליחות א"כ מצינו שליח לדבר עבירה

הגמ׳ בוחנת כיצד חצרו של אדם קונה לו. כלומר כיצד מקום פיזי מהווה המשך של אותו אדם המאפשר לו לקנות חפץ באופן אוטומטי. אולם תוס׳ מדייקים שיש הבדל באופן הקניין בהתאם לרצונו של אדם לקנות. בגט הבעל מגרש אפילו שלא לרצון האשה ולכן חצרה תקנה בעל כרחה. אבל המכר או במקרה של גניבה נדרש רצון מצד האדם ולכן רק אם מעוניין בכך תתבצע פעולת הקניין.

 תוס׳ ד״ה:   ואי משום שליחות א"כ מצינו שליח לדבר עבירה

 תמצית:   בקניין חצר יש הבדל בין גט לגניבה, כיוון שבגט קונה גם קטנה ועל כרחה

הטקסט המלא של פירוש תוס׳:

וא"ת מה צריך להוכיח מכח דאין שליח כו' אמאי לא מוכיח מדאתרבאי חצר מקרא דידו כדבסמוך גבי גט מוכיח דחצר משום ידה איתרבאי מדאתרבאי מקרא דידה ולא עביד שום הוכחה וי"ל דבסמוך מכח התנא מוכיח דמרבה גגה וחצרה כידה להתגרש אפילו בעל כרחה או אפילו היא קטנה ואי מטעם שליחות לא היתה מתגרשת בעל כרחה ולא קטנה אבל הכא אי אפשר להוכיח מכח זה דאפילו בידו אינו קונה הגניבה בעל כרחו ולא אם הוא קטן:

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ דנה במחלוקת ריש לקיש ור׳ יוחנן, האם דין חצר נלמד מדין יד, שהחצר כידו של אדם או מדין שליחות שהחצר פועלת בשליחותו של אדם. הגמ׳ מקשה על מי שאומר שחצר מדין שליחות, כיוון שיוצא שיש שליח לדבר עבירה (למשל נכנסה לחצרו בהמת חבירו ונעל בפניה) והרי למדנו שאין שליח לדבר עבירה.

מקטע 1: 

ואם תאמר מה צריך להוכיח מכח דאין שליח כו' אמאי לא מוכיח מדאתרבאי חצר מקרא דידו כדבסמוך גבי גט מוכיח דחצר משום ידה איתרבאי מדאתרבאי מקרא דידה ולא עביד שום הוכחה

הסבר מקטע 1:

תוס׳ שואלים על מהלך הסוגיא בגמ׳. מדוע הגמ׳ מבקשת להוכיח מכח קושיה על דין שליח שאין שליח לדבר עבירה, ולא מוכיחה מלימוד הפסוק "אם המצא תמצא בידו הגניבה ..." (שמות כב, ג) שבידו הכוונה גם לגגו ולחצירו, בדומה לאופן שלומדת הגמ׳ בהמשך מהפסוק בתורה בנושא גט שכל דבר שהגט משתמר בו נחשב כיד האישה ולא הביאה הגמ׳ הוכחה נוספת.

מקטע 2: 

ויש לומר דבסמוך מכח התנא מוכיח דמרבה גגה וחצרה כידה להתגרש אפילו בעל כרחה או אפילו היא קטנה ואי מטעם שליחות לא היתה מתגרשת בעל כרחה ולא קטנה אבל הכא אי אפשר להוכיח מכח זה דאפילו בידו אינו קונה הגניבה בעל כרחו ולא אם הוא קטן:

הסבר מקטע 2:

משיבים תוס׳ שיש הבדל בהוכחה בדין גט לבין דין גניבה. בהמשך מביאה הגמ׳ ברייתא שהפסוק "...וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ ..." בא לכלול גם גגה וחצרה ומוכיח שמתגרשת אפילו בעל כרחה ואפילו היא קטנה (אם זרק לה גט לחצר). ומכאן שבהכרח דין זה נלמד מריבוי המילה ״ידה״ כיוון שאם היה נלמד מדין שליחות אז בזריקת גט לחצרה בעל כורחה או אם היא קטנה לא הייתה מתגרשת, שקטנה אינה יכולה למנות שליח אלא רק אשה בוגרת ולרצונה. אבל בגניבה אפילו אם נטל בידו ממש אינו קונה את הגניבה אם היה הדבר בעל כורחו, כגון שהכריחו אותו לקחת, או שהיה קטן.

לבלוג המלא