דף י. - ארבע אמות קונות לו בכל מקום

4 אמות של אדם קונות לו. תוס׳ דנים במגבלה של עקרון זה ומתוך כך נראה שיש לעקרון זה טעמים שונים. על פי רש״י זהו שטח שבו האדם שולט והוא מעין חצר שלו, לפי תוס׳ זו תקנה של חכמים למנוע סכסוכים. לפי הר״ן ההבדל העקרוני הוא שלפי תוס׳ חכמים במקרים מסויימים הקנו לאדם חפץ הנמצא ב-4 אמותיו אולם לפי רש״י חכמים הקנו לו באופן זמני את השטח וממילא מה שבתוכו. לעיון נוסף

תוס׳ ד״ה:  ארבע אמות קונות לו בכל מקום

תמצית:  חכמים תקנו שארבע אמות קונות רק במציאה ובגט. לפי רב ששת התקנה היא רק בסמטא אך לא ברשות הרבים.

לטקסט המלא של פירוש תוס׳:

וא"ת באלו נערות (כתובות דף לא: ושם ד"ה אי) דאמר גבי גונב כיס בשבת היה מגרר ויוצא פטור דאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד וקאמר אי דאפקיה לרה"ר איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא ואמאי הא ארבע אמות קונות לו וי"ל דבגניבה לא תקינו רבנן דקני אלא במציאה דלא ליתי לאנצויי ובגט משום עיגונא ולרב ששת דאמר בסמוך דברה"ר לא תקינו ארבע אמות אתי שפיר:

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ מביאה את דברי ריש לקיש בשם אבא כהן ברדלא שארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום. כלומר שטח של 4 אמות (כ-2 מטר) סביב לאדם הן כחצר וכל חפץ הפקר שנמצא בשטח זה קנוי לו (לפי רש״י).

מקטע 1:  

ואם תאמר באלו נערות (כתובות דף לא: ושם ד"ה אי) דאמר גבי גונב כיס בשבת היה מגרר ויוצא פטור דאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד 

הסבר מקטע 1:

תוס׳ מבררים קושי אפשרי לגבי הכלל של 4 אמות ממסכת כתובות דף לא: הגמ׳ שם עוסקת בגנב שגונב ארנק בשבת מבית ומוציא אותו בגרירה (ללא שמגביה אותו מהקרקע). ומכיוון שבהוצאת הארנק מהבית לרשות הרבים קרו 2 דברים יחד: גם הוצאה מרשות הבעלים שהיא מעשה הגניבה וגם הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים שהיא מלאכת הוצאה האסורה בשבת. יוצא שאיסור שבת ואיסור גניבה באו כאחד, וכששתי הפעולות קורות יחד עונשים רק על החמור מבינהם. עיקרון זה נקרא קים ליה בדרביה מינה, והגנב יהיה פטור מתשלום הגניבה וחייב על שבת. 

מקטע 2:  

וקאמר אי דאפקיה לרשות הרבים איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא ואמאי הא ארבע אמות קונות לו

הסבר מקטע 2:

המשך בירור שאלת תוס׳ לגבי הכלל של 4 אמות. הגמ׳ בכתובות דף לא: מקשה על כך שאיסור שבת וגניבה באים כאחד. שהרי אם גרר את הארנק לרשות הרבים אז ודאי שיש איסור שבת, אבל איסור גניבה אין כאן, כיוון שאדם לא יכול לקנות חפץ במשיכה ברשות הרבים. יוצא שקושיית הגמ׳ במסכת כתובות לא מתיישבת עם הכלל שארבע אמות של אדם קונות לו את החפץ. שהרי לפי כלל זה אם הארנק בתוך 4 אמות של הגנב אז כשהוציא אותו לרשות הרבים הוא קנה אותו וגם חילל שבת.

מקטע 3:  

ויש לומר דבגניבה לא תקינו רבנן דקני אלא במציאה דלא ליתי לאנצויי ובגט משום עיגונא

הסבר מקטע 3:

תוס׳ מיישבים את הקושי ומחלקים בין קניית מציאה או גט ברשות הרבים לגניבה. הגמרא אצנו מסבירה שהטעם לתקנה של 4 אמות היא שלא יבואו אנשים להתקוטט על מציאה, ובגט משום שחששו שתשאר עגונה (אם הבעל זרק את הגט ולא נפל בדיוק לתוך היד שלה אלא בתוך 4 אמות היא תהיה מגורשת). אולם, חכמים לא תקנו כלל זה לגניבה. 

מקטע 4:  

ולרב ששת דאמר בסמוך דברשות הרבים לא תקינו ארבע אמות אתי שפיר:

הסבר מקטע 4:

תוס׳ מציעים תשובה נוספת לקושי בין הכלל של 4 אמות לגמ׳ בכתובות לא: שרב ששת (מופיע בהמשך הגמ׳ אצלנו) סובר שחכמים תיקנו כלל זה רק בסמטה ולא ברשות הרבים שם אנשים דוחקים זה את זה. ולפיה זה ניתן לומר שהגמ׳ בכתובות היא לפי ר׳ ששת ולכן 4 אמות של הגנב לא קנו לו.

לבלוג המלא

לסוגיה באתר ספריא