דף י. - אמר ר׳ יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו

הגמ׳ שלנו ממשיכה לדון האם המגביה מציאה לחברו מקנה לו בכך את החפץ. בניגוד לדעת רב נחמן ודעת רב חסדא שלא ניתן להקנות באופן זה כיוון ששליח לא יכול להפסיד לאחרים . ר׳ חייא בר אבא בשם ר׳ יוחנן אומר שקנה. תוס׳ מבררים מדוע, הרי ר׳ יוחנן סובר ששליח לא יכול לגרום הפסד לאחרים.

תוס׳ ד״ה:  אמר ר׳ יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו

תמצית:  במציאה, כיוון שהשליח יכול לקנות לעצמו , הוא יכול גם לתפוס עבור בעל חוב אחד למרות שמפסיד אותה לאחרים.

פירוש תוס׳:

וא"ת דבפרק הספינה (ב"ב דף פח. ושם) אמרינן הלוקח ירק מן השוק כו' גמר בלבו לקנות קנה ונתחייב במעשר ואי אפשר להחזירו אלא א"כ יעשר אלמא אין מוכרין דמאי לעם הארץ וי"ל דהכא איירי למכור לחבר ותו י"ל כמו שהתירו להאכיל לעניים ולאכסנאים דמאי כך התירו למכור לסיטון ולבעל הבית כשמוכרה במדה גסה:

הסבר הגמ׳:

במשנה שלנו נאמר היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר החבר אני זכיתי בה, זכה בה. כלומר החבר הגביה את המציאה על מנת לזכות את הרוכב, אך לפני שנתן לו אותה התחרט והחליט שתשאר אצלו ואומרת המשנה שהוא אכן זכה בה והיא שלו. דעת ר׳ נחמן ר׳ חסדא שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו והטעם לכך שהם סוברים שהתופס לבעל חוב במקום שגורם הפסד לאחרים לא קנה.הגמ׳ מביאה דעה חולקת ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן אומר שהמגביה מציאה לחבירו  קנה חבירו. ואם תאמר שממשנתנו עולה שלא קנה חברו. יש להסביר שכשאמר הרוכב לחבר שהולך לצדו ״תן לי״ את המציאה אז קונה רק כשהגיעה לידו ולא כשמגביה אותה, אבל אם אמר לו הרוכב ״זכה לי״ אז הרוכב קונה מיד כשהגביה את המציאה.

מקטע 1:  

ואף על גב דאית ליה לרבי יוחנן בפרק הכותב (כתובות דף פד: ושם ד"ה ואמר) ובפרק קמא דגיטין (דף יא: ושם ד"ה התופס) תופס לבעל חוב לא קני 

הסבר מקטע 1:

תוס׳ מבררים כיצד ליישב את שיטת ר׳ יוחנן עם הכלל שהתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה.  במסכת כתובות דף פד: מדובר שבעל חוב שולח שליח לתפוס ספינה של לווה שמת, רב פפא ורב הונא  בן ר׳ יהושע עוצרים בעדו כיוון שיש נושים נוספים ומביאים דברי ר׳ יוחנן התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. ובמסכת בגיטין דף יא: ר׳ ירמיה מביא גם הוא את דברי ר׳ יוחנן שכאשר תופס אדם לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה.

מקטע 2:  

היינו דוקא היכא דלא שייך מגו דזכי לנפשיה דאין הלוה חייב כלום לתופס אבל במציאה דאיכא מגו קנה:

הסבר מקטע 2:

ומסבירים תוס׳ שכלל זה, מתקיים דווקא היכן שלא ניתן לומר שהתופס זוכה עבור עצמו ומכח זה מקנה לחברו (שולחו), כמו במקרים שהובאו בכתובות ובגיטין. שם, מי שבקש לתפוס את הנכסים היה שליח בלבד של בעל החוב ללא נגיעה ישירה לחוב, והלווה לא היה חייב לתופס. אבל במציאה כיוון שהיא הפקר, אומרים מיגו זדכי נפשיה זכי נמי לחבירה, כלומר, התופס יכול לקחת את החפץ לעצמו ולכן הוא גם יכול להקנות את החפץ למשלחו, על אף שהוא גורם בכך נזק לאחרים.

לבלוג המלא

לסוגיה באתר ספריא