דף ט: - ולימא מר מעני לעני מחלוקת

מפיבושת הוא אדם מוגבל המרותק לכסא גלגלים. הוא והעוזר שלו, ציבא, הולכים ברחוב. מפיבושת רואה שטר כסף על המדרכה. הוא מבקש מציבא שירים ויתן לו. ציבא מרים את השטר אך מחליט להשאיר אותו אצלו. לפי חכמים זה כשר (אבל מסריח) לפי ר׳ אלעזר זה שייך למפיבושת. תוס׳ מציעים הסבר מדוע.

תוס׳ ד״ה:   ולימא מר מעני לעני מחלוקת

תמצית:  לפי רב נחמן ר׳ אלעזר וחכמים חולקים בדין התופס לחברו במקום שחב לאחרים ולא במיגו

הטקסט המלא של פירוש תוס׳:

תימה גם למ"ד הילך חייב אמאי איצטריך קרא למעוטי הא בקרקע לא שייך משתמיט וכן [פר"י] לקמן דכי כופר במקצת קרקע פטור הוא דנאמן הוא מטעם דאין אדם מעיז כיון דלא שייך הכא אשתמוטי קא משתמיט ושמא גם בקרקע שייך קצת אשתמוטי קא משתמיט כי שמא משכנה וסבר עד דהוה לי זוזי ופרענא ליה:

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ מביאה ברייתא לפיה מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני ר' אליעזר אומר זכה העני וחכמים אומרים שיתן אותה לעני הראשון שנמצא בשדה.

לפי עולא המחלוקת היא בעשיר שרוצה לזכות את חברו העני. ר׳ אלעזר אומר - מיגו (מתוך) שהוא יכול להפקיר נכסיו ולהיות עני, ומתוך (ומגו) דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה הוא יכול! חכמים אומרים שלא ניתן לומר פעמיים מיגו ולכן רק אם הוא עני אז מתוך שהוא יכול לזכות לעצמו הוא גם יכול לזכות עבור חברו. לפי עולא יוצא שגם ר׳ אלעזר וגם חכמים מסכימים שבכל מקרה עני יכול לזכות את חברו בפאה.

אך רב נחמן מקשה על עולא ואומר שמחלוקת חכמים ור׳ אלעזר היא גם כשעני אחד מבקש לזכות עני אחר. רב נחמן מבקש להוכיח זאת ממשנתנו - היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר החבר אני זכיתי בה, זכה בה. כלומר החבר הגביה את המציאה על מנת לזכות את הרוכב, אך לפני שנתן לו אותה התחרט והחליט שתשאר אצלו ואומרת המשנה שהוא אכן זכה בה והיא שלו. 

לפי רב נחמן מציאה כולם עניים אצלה וכל אחד יכול לזכות במציאה (בשונה מפאה שרק לעני יש זכות בה). בהתאם אם מחלוקת חכמים ור׳ אלעזר היא רק בעשיר ועני וכולם מסכימים שעני זכה לעני, אז כיצד החבר זכה במציאה שהרי מתוך שהגביה על מנת לזכות את הרוכב היינו אומרים שהקנה לו את החפץ, אבל אנו רואים שהחבר זכה בה ולא הרוכב. ויוצא שמשנתנו אינה כדעת חכמים ולא כדעת ר׳ אלעזר ולכן מוכרחים לומר שהמחלוקת היא גם בעני לעני.

מקטע 1:  

ויחלקו בתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ולא מטעם מגו

הסבר מקטע 1:

תוס׳ מסבירים שלפי שיטת רב נחמן שגם מעני לעני יש מחלוקת. המחלוקת בין ר׳ אלעזר לחכמים היא לא בגלל מיגו, אלא בדין תופס בבעל חוב במקום שחב לאחרים. כלומר, האם אדם יכול לתפוס עבור בעל חוב אחד נכס אם הוא בזה מפסיד לנושים האחרים.

לפי זה במשנה שלנו כאשר החבר הרים את המציאה לבקשת הרוכב הרי הוא מפסיד אותה לכל העולם וכיוון שכך חכמים אומרים שהוא לא קנה אותה עבור הרוכב ויכול ליטול אותה לעצמו. וכך גם לגבי פאה לפי חכמים עני לא יכול לזכות בפאה עבור עני אחר אם הוא הפסיד בכל אחרים. ור׳ אלעזר שלא סובר דין זה אומר שלמרות שהעני מפסיד עניים אחרים הוא יכול לעשות כן ולזכות עבור עני אחר. 

מקטע 2:  

דהא רב חסדא דקאמר כמו רב נחמן בסמוך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אית ליה פרק קמא דגיטין (דף יא: ושם) דפליגי בתופס לבעל חוב ולא מטעם מגו עד דדחי ליה רב פפא דלמא במגו פליגי:

הסבר מקטע 2:

וכן תוס׳ מביאים מקור מהגמ׳ להעמדת המחלוקת בדין זה. רב חסדא סובר כר׳ נחמן שהמגביה מציאה לחברו לא קנה חבירו. ובמסכת גיטין דף יא: אומר ר׳ חסדא שהתופס לחברו במקום שחב לאחרים נתון במחלוקת ר׳ אליעזר וחכמים בנושא זה ולא בדין מיגו. עד שרב פפא דוחה שלפי חכמים בפאה יש דין מיוחד שאומרת התורה ״לא ילקט לעני״ שהעני חייב ללקט בעצמו ולא בגלל בעל חוב ולכן המחלוקת בין ר׳ אלעזר וחכמים היא כפי שהעמידוה בתחילה האם אומרים מיגו זכי לנפשיה זכי נמי לחבירה.

לבלוג המלא

לסוגיה באתר ספריא