דף ח. - ושותפין שגנבו

ידוע העקרון שעל פי רוב, אין שליח לדבר עבירה. כל אדם אחראי על מעשיו והחלטותיו. גם אם קיבל הוראה מאחר, עדיין יש לו את הבחירה אם לבצע אותה או לא. לפיכך, אדם שבוחר לבצע עבירה, הוא האחראי לה ולא השולח אותו.

אבל  כאשר כלל זה פוגש עקרון אחר של "מגו דזכי לנפשיה, זכי נמי לחבריה" שמשמעותו היא שאדם שיש לו זכות לקנות לעצמו בדבר מסוים, יכול באותה זכות גם לקנות עבור חברו, נפתחת אפשרות מעניינת של יכולת לזכות לאחרים ללא שליחות מפורשת.  

שכן כאשר נדרש מעשה מסוים על מנת לזכות בזכויות או רכוש, אם הכוח הזה קיים כדי לזכות לעצמו, הוא תקף גם עבור אחרים. כך לדוגמה, אם ראובן מצא חפץ שהוא רשאי לקחת לעצמו, הוא יכול גם לזכות בו עבור שמעון, גם אם שמעון לא מינה אותו כשליח.  וכאשר מיישמים עקרון זה לגבי שותפים גנבים מכיוון שכל אחד מהשותפים בגניבה יכול לראות את עצמו כאילו הוא "זוכה" בחפץ עבור עצמו וגם עבור שותפו, הם למעשה משתפים פעולה. במקרה כזה, האחריות על הגניבה מתחלקת בין שניהם, לכאורה אפילו אם רק אחד מהם ביצע בפועל את מעשה הגניבה!

אבל תוס׳ מסבירים כי עדיין חייבת להיות פעולה משותפת של שניהם. לא ייתכן שאחד ישב בבית והשני יגנוב ושניהם יהיו חייבים. ובכך למעשה הם מבצרים את עקרון האחריות האישית.

תוס׳ ד״ה:  ושותפין שגנבו

תמצית:  כדי ששני שותפין יהיו חייבים בגניבה צריך שיגביהו שניהם.

הסבר הגמ׳:

לאור הדין של שניים אוחזים בטלית חולקים, אומר רמי בר חמא שמכאן למדים שהמגביה חפץ עבור חברו קנה אותו לחברו. לפי רמי בר חמא מוכרחים לומר כך, כי אם נאמר שפעולת אחד מהם אין לה השפעה על פעולת השני, נמצא  שכאשר אחד מהם הרים את הטלית  עבור השני הטלית כביכול עדיין על קרקע ולא ניתן לקנות אותה, ואז אף אחד מהם אינו קונה אותה. רבא חולק ואומר שהמגביה לא קנה לחברו אך כאן ישנו מקרה מיוחד כיוון שמתוך שהוא בא לקנות עבור עצמו הוא ממילא הקנה לחברו, ״מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה״.

ואומר רבא, שעקרון זה רלוונטי גם בשותפים. אם אחד אומר לשליח לגנוב עבורו, רק השליח חייב כי אין שליח לדבר עבירה. אולם אם מדובר בשני שותפים - שניהם חייבים, כיוון שאומרים מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה.  רש״י מסביר שמדובר שהגניבה הייתה לדעת שניהם (הסכמת שניהם) למרות שבפועל רק אחד בצע את הגניבה (והוציא את הבהמה מרשות הבעלים) שניהם חייבין. רש״י מפנה לבבא קמא עח:

פירוש תוס׳:  

פירש בקונטרס שהוציא לדעתו ולדעת חבירו כדאיתא בבא קמא (דף עח:) ואין נראה דהתם בטביחה איירי וטביחה אפילו אמר צא וטבח לי חייב דדרשינן (שם דף עא.) תחת לרבות השליח אלא שותפין שגנבו שהגביהו שניהם:

הסבר:

תוס׳ מסבירים כי רש״י מבסס את דבריו על הגמ׳ במסכת בבא קמא דף עח: לגבי חיוב בתשלומי ארבעה וחמישה (מי שגנב שור או שה ואז טבח ומכר). רב נחמן שם מיישב סתירה בין ברייתות לגבי חיוב שותפין ומסקנתו ששותף שטבח לדעת חבירו שניהם חייבין, ושותף שטבח שלא לדעת חבירו, חבירו פטור.

תוס׳ חולקים על רש״י. בגמ׳ במסכת בבא קמא דף עא. מובא שבבית המדרש של ר׳ חזקיה שנו שהמלה ״תחת״ בפסוק ״כי יגנב־איש שור או־שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע־צאן תחת השה״ (שמות פרק כא פסוק לז), באה לרבות את המשלח וכיוון שאפילו משלח חייב, אין מכאן ראיה לעניין גזילה של שותפים ולכן רש״י לא היה צריך להסתמך על דין זה לעניין גניבה. ולכן חייב לפרש ששני השותפים הגביהו את החפץ יחדיו.

לבלוג המלא

לסוגיא באתר ספריא