דף ז: - בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה

הבעל גרש את אשתו ונתן לה את כל הכסף שהוא התחייב לה. ידוע שגרושין הן החלטה פיננסית גרועה, עכשיו המצב הכספי בכי רע ודחוק אצל שניהם, הבעל כבר מכר את הקרקעות שהיו לו כדי לשלם את הכתובה וכעת לא נשאר כלום וצריך פרנסה. ואז הם חושבים על תוכנית... הם זורקים את שטר הכתובה שלה ברחוב, המוצא הישר מגיע לבעל ושואל אותו האם השטר הזה פרוע, הבעל משקר ואומר שעדין לא שילם לה אז המוצא מחזיר את הכתובה לאשה שתובעת את הבעל, שמודה בבית הדין שהוא צריך לשלם אבל אין לו. וכיוון שקרקעות הבעל משעובדות לתשלום הכתובה האשה נגשת לכל אלו שקנו את הקרקעות מהבעל ולוקחת את הקרקע כנגד החוב. עכשיו אותם קונים צריכים לרדוף אחרי הבעל לקבל חזרה את הכסף, אבל הוא כבר רחוק עם חצי מהכסף שהאשה קבלה תמורת הקרקעות שמכרה.

אבל תוספות קובעים בפשטות שבכתובת אשה אין חוששים לקנוניא כזו ולא מסבירים מדוע. חלק מהפרשנים מסבירים שמדובר ששטר הכתובה לא כלל אחריות על נכסים, אך הפני יהושע לא מקבל הסבר זה וגם מקשה על מסקנת תוס׳, המהר״ם מסביר שלתוס׳ היה קשה מה באה המשנה ללמד ולכן הסיקו שהיא מחדשת שכשהבעל מודה לא חוששים לקנוניא, אבל אולי ההסבר הוא שבפועל רוב גדול של הזוגות שמתגרשים לא מסוגלים להגיע לרמת אמון ושיתוף פעולה של קנוניא כזו. 

תוס׳ ד״ה:  בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה

תמצית:  למה בשטר כתובה ובתוספת על הכתובה לא חוששים לקנוניא או לשטר מוקדם

פירוש תוס׳:

דלא חיישינן לקנוניא וליכא למיחש לשמא כתב בניסן ולא נשא עד תשרי דמנה ומאתים משתעבדי מן האירוסין אף בלא כתובה דאירוסין קלא אית להו ולקודם אירוסין ליכא למיחש דכתב לה ותוספת נמי לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו א"ש ור' אסי יעמיד כשהקנה לה:

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ מבררת האם בשטר שנמצא חוששים לפרעון ומביאה ברייתא לפיה מי שמצא שטר כתובה של אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה, ואם אין הבעל מודה לא יחזיר לא לבעל ולא לאשה

מקטע 1:  

דלא חיישינן לקנוניא

הסבר מקטע 1:

תוס׳ מעירים שבמקרה שהבעל מודה ניתן להחזיר כתובה לאשה ואין חוששים לקנוניא. כלומר לא חוששים שלאחר שהם מתגרשים והיא כבר קבלה כתובה, הבעל בעצה אחת עם אשתו יזרקו את שטר הכתובה בשוק, כשזה יימצא ויימסר לאשה, הבעל יודה לאשתו בסכום כתובתה וכיוון שנכסי הבעל משועבדים לכך גם אם נמכרו לאחר, היא תוציא מייד הלקוחות (אלו שהבעל מכר להם) ואת הכסף תחלק עם הבעל.

מקטע 2:  

וליכא למיחש לשמא כתב בניסן ולא נשא עד תשרי דמנה ומאתים משתעבדי מן האירוסין אף בלא כתובה דאירוסין קלא אית להו ולקודם אירוסין ליכא למיחש דכתב לה

הסבר מקטע 2:

ומוסיפים תוס׳ שגם אין חוששים שהשטר נכתב בניסן אבל הנישואים היו רק בתשרי, כלומר שרק מתשרי חלה אחריות הנכסים של הבעל ולקוחות שקנו ממנו קרקע מתשרי יצטרכו להחזיר אם אין לבעל כסף לשלם את כתובת האשה, אולם כיוון שהתאריך על השטר הוא ניסן האשה תוציא שלא בצדק גם מלקוחות שקנו טרם הנישואים. תוס׳ מסבירים כי במקרה זה אין בעיה כיוון ששעבוד נכסי הבעל היה באמת מרגע האירוסין שהוא מוקדם לכתיבת השטר, כיוון שמרגע שהתארסו כבר כולם יודעים שנכסי הבעל משועבדים לכתובה מאתיים לבתולה ומאה לאלמנה גם ללא שטר כתובה. ואין לחשוש שלפני שאפילו התארסו נתן להכתובה.

מקטע 3:  

ותוספת נמי לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו אתי שפיר ור' אסי יעמיד כשהקנה לה:

הסבר מקטע 3:

וכן מסבירים תוס׳ שגם לגבי תוספת כתובה, שזו התחייבות נוספת שהבעל מקבל על עצמו לשלם במקרים של גירושין או מוות וכנגדה יש שעבוד נכסים. לא חוששים לשטר מוקדם כיוון שלפי אביי שעבוד הנכסים חל עם חתימת העדים על השטר למרות שבפועל ייתכן והאירוסין יהיו מאוחר יותר, ולפי ר׳ אסי מדובר שהקניין וממילא השעבוד התבצעו עם חתימת השטר למרות שהאירוסין יכלו בפועל להיות מאוחר יותר.