דף ו: - פוטר ממונו בממון כהן

סוגיית תקפו כהן דנה במקרה של בהמה שיש ספק אם היא בכור, ולכן ספק אם יש לכהן בעלות ממונית עליה. במקרה המובא בסוגיה, הכהן לקח ללא רשות את הבהמה, והשאלה היא האם יש להחזיר את הבהמה לבעלים או שתשאר אצל הכהן. 

בסוגיה זו נחלקו ראשונים. הרמב״ם פסק שלא מוציאים מיד הכהן והרבה התקשו בהסבר דבריו. רוב הראשונים ובכלל זה תוס׳ פסקו כדעת רבה שמוציאים מיד הכהן, אולם בשל סוגיות אחרות בתלמוד לפיהן עולה שיש מקרים בהם לא מוצאין ממון מספק, תוס׳ מגבילים דין זה.

לסיכום שיטות הראשונים בסוגיה

תוס׳ ד״ה:  פוטר ממונו בממון כהן

תמצית:  מוצאים מידי הכהן כיוון שתפס שלא ברשות דבר שהוא כבר ספק, אבל במקרה שתפסו הכהן קודם הספק או שתפסו באישור - הממון נשאר בחזקתו.

פירוש תוס׳:

וכן הוא מסקנא דאם תקפה כהן מוציאין מידו תימה דבפ' השואל (לקמן בבא מציעא דף קב: ושם) ובפרק בית כור (ב"ב דף קה. ושם ד"ה אבל) גבי אחד ששכר מרחץ מוקי שמואל הא דיחלוקו בבא באמצע החדש אבל בבא בסוף החדש כולו לשוכר והא מסיק הכא דמוציאין מידו וי"ל דהתם נכנס בהיתר לכך מהניא תפיסתו אבל הכא לא בהיתר תפס כי אם בספק והא דאמרי' בפ"ב דכתובות (דף כ. ושם ד"ה ואוקי) שנים החתומים על השטר ובאו אחרים ואמרו אנוסים היו כו' אין נאמנים ומסיק דאוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואין נאמנין דקאמר פרש"י דאם תפס המלוה לא מפקינן מיניה צ"ל שתפס קודם שבאו עדים לפסול השטר דהיינו קודם שנולד הספק ועי"ל דאין נאמנין דלא מקרעינן ליה ולא מגבינן ביה ולא לענין תפיסה:

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ מבררת האם ניתן להקדיש דבר שלא ברשותו, בדף ו: הגמ׳ מביאה מקרה של מרחץ שהיו רבים עליו שניים למי הוא שייך ועמד אחד מהם והקדיש אותו חכמים הסתפקו מה הדין. רב המנונא מביא משנה הקובעת כי בספק בכור המוציא מחברו עליו הראיה, ומדייק משם שגם כאשר הכהן תופס ספק בכור אין מוציאין אותו מידיו.

רבה דוחה את הוכחת רב המנונא (או ניתן לפרש שרבה רק מפריד בין התפיסה הממונית לבין פעולת ההקדש, משום שקדושה הבאה מאיליה שאני, אך אינו חלוק על עצם דינו של רב המנונא שהמוציא מחברו עליו הראיה). מכל מקום לפי רבה גם אם הכהן תקף את הספק בכור, מוציאים אותו מידו.

רב חננניה מביא ברייתא המסייעת לרבה שסובר שכהן שתקף שה שהוא ספק בכור מוציאין מיד הכהן. לפי הברייתא שה שהוא ספק פטר חמור, נכלל בדיר שעושה הבעלים להפרשת מעשר בהמה. ומדייקת הגמ׳ שאם נרצה לומר שלא מוציאים מידי כהן ויש לכהן שייכות באותו ספק שה, לא היו מתירים לו לפטור את ממונו בממון הכהן, כלומר לפטור את חיוב המעשר מהעדר שלו באותו שה ששיך לכהן ולעשר את הדיר.

מקטע 1:  

וכן הוא מסקנא דאם תקפה כהן מוציאין מידו תימה דבפרק השואל (לקמן בבא מציעא דף קב: ושם) ובפרק בית כור (בבא בתרא דף קה. ושם ד"ה אבל) גבי אחד ששכר מרחץ מוקי שמואל הא דיחלוקו בבא באמצע החדש אבל בבא בסוף החדש כולו לשוכר והא מסיק הכא דמוציאין מידו

הסבר מקטע 1:

מסכמים תוס׳ שלפי הוכחת הגמ׳ כהן שתקף ספק מוציאין מידו. על מסקנה זו מקשים תוס׳ מסוגייה בבא מציעא בדף קב. ו-קב:  (הסוגיה מופיעה גם בבבא בתרא דף קה.), המשנה שם קובעת שאם אחד שוכר לפי שנה ונתעברה השנה הוא אינו משלם למשכיר עבור החודש הנוסף, אך אם השכיר לפי חודשים הוא משלם על החודש הנוסף.

המשנה מביאה מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהב לשנה מדינר זהב לחדש. ההסכם היה גם לפי שנה וגם לפי חודשים ויצר ספק לגבי למי שייך חודש העיבור. ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני ר' יוסי ואמרו שיחלוקו את חדש העיבור.

אך מקשה הגמ׳ מהמשנה שם שנראה שהתשלום הולך או לשוכר או למשכיר ולא שחולקים. שמואל מתרץ שבאותו מעשה בציפורי הגיעו לדיון באמצע החודש ולכן חולקים, אבל אם היו באים בתחילת החודש היה נדרש השוכר לשלם למשכיר (העמד קרקע בחזקת בעליה – רש״י) ואם בסוף החודש, השוכר לא היה נדרש לשלם כלל (העמד ממון על חזקתו- רש״י). ולכן תוס׳ מקשים ממקרה זה על המקרה שתקפו הכהן שגם הוא ממון המוטל בספק וכמו שאין מוציאים מהשוכר בסוף החודש, מדוע מסקנת הגמ׳ שכן מוציאין מידו של הכהן אחרי שכבר תקף ולקח את השה?

מקטע 2:  

ויש לומר דהתם נכנס בהיתר לכך מהניא תפיסתו אבל הכא לא בהיתר תפס כי אם בספק

הסבר מקטע 2:

מסבירים תוס׳ שכניסת השוכר לבית הייתה בהיתר ולכן תפיסתו בנכס מועילה (יש לו זכות לגור שם) אבל אצלנו הכהן נכנס לקחת את הבהמה לא ברשות, ויש ספק אם בכלל יש לו זכות באותו ספק פטר חמור.

מקטע 3:  

והא דאמרינן בפרק ב׳ דכתובות (דף כ. ושם ד"ה ואוקי) שנים החתומים על השטר ובאו אחרים ואמרו אנוסים היו כו' אין נאמנים ומסיק דאוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואין נאמנין דקאמר פרש רש"י דאם תפס המלוה לא מפקינן מיניה

הסבר מקטע 3:

תוס׳ מקשים על כך שבגמ׳ אצלנו מוציאין מיד הכהן ממקור נוסף. במסכת כתובות דף כ. הגמ׳ דנה ב- 2 עדים אשר מעידים כי העדים הראשונים שחתמו על השטר, חתמו ללא שבאמת הייתה הלוואה כיוון שאנסו אותם לחתום. העדים הראשונים אינם נמצאים לפני בית הדין (לאחר שהסתיים הדין). רב נחמן אומר שרואים כל עדות כשקולה לעדות האחרת והממון נשאר בידי מי שמחזיק בו (העמד ממון בחזקת בעליו) והעדים החדשים אינם נאמנים להוציא ממון, כפי שמסביר רש״י בסוגיה במסכת כתובת שהממון נשאר בחזקת הלווה ולא ניתן לגבות באמצעות השטר. אך מנגד, אם המלווה תפס ברכוש הלווה כנגד ההלוואה אין מוציאים מידו. ולפי הסבר זה רואים שלמרות שהמלווה פעל שלא ברשות, עדיין אין מוציאין מידו (בניגוד להסבר הראשון של תוס׳ לעיל), וחוזרת השאלה מדוע אם כן מוציאים מידי הכהן.

מקטע 4:  

צריך לומר שתפס קודם שבאו עדים לפסול השטר דהיינו קודם שנולד הספק ועוד יש לומר דאין נאמנין דלא מקרעינן ליה ולא מגבינן ביה ולא לענין תפיסה:

הסבר מקטע 4:

תוס׳ מיישבים את הקושי בכך שבמסכת כתובות דף כ. צריך לומר שהמלווה תפס את הרכוש לפני שבאו עדים לפסול את השטר, ולפני שנוצר ספק לגבי ההלוואה (בניגוד לכהן בסוגיא שלנו שלקח בלא רשות בהמה שהיא כבר ספק). ועוד מסבירים תוס׳ שכשהברייתא במסכת כתובות דף כ. אומרת שהעדים החדשים אינם נאמנים, הכוונה שאינם נאמנין שיקרעו את השטר או יגבו באמצעותו על בסיס עדותם והברייתא אינה מתייחסת לשאלת האמינות ולמי הרשות להחזיק בנכסים.

לבלוג המלא

לסוגיא באתר ספריא