דף ה. - אי איתא לדרבי חייא

תוס׳ פוסק שהלכה כרבי חייא שטענו חיטים והודה לו בשעורים פטור, אולם  לפי שיטתו שעדים מחייבים שבועה כיצד בכלל אפשר לחייב את הרועה שבועה אם העידו עליו שאכל להנאתו מהבהמות שהופקד עליהם וטען שלא היו דברים מעולם?

תוס׳ ד״ה:  אי איתא לדרבי חייא

תמצית: תוס׳ פוסקים שהלכה כרבי חייא שטענו חיטים והודה בשעורים פטור. וכן הם מסיקים ששיטת ר׳ חייא שעדים מחייבים שבועה לא רק כשהוא כופר בהלוואה אלא גם אם הוא כופר בפקדון והוא למעשה גזלן.

פירוש תוס׳

נראה דהלכה כרבי חייא דהא לעיל מוקי לה כרבנן דר"ג דהלכה כוותייהו כדפריך שלהי המניח (ב"ק שם) מאי קמ"ל תנינא וכן בפ' השואל (לקמן בבא מציעא ק. ושם) פריך אמאי טענו חטין והודה לו בשעורים הוא וכן סברי רב ושמואל בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ. ושם) אע"ג דקאמר הכא אם איתא הכי נמי אשכחנא פ' (אע"פ) (כתובות דף נט) דקאמר אם איתא לדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת וכו' ובפרק שני דייני גזירות (כתובות דף קז:) פסיק כרב הונא תימה אפי' אי איתא לדרבי חייא לא משתבע הכא דאסהידו עליה דאכל תרי מינייהו דמה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן תאמר הכא דהוחזק כפרן כדפריך לעיל (בבא מציעא ד.) והכא לא שייך משתמיט ושמא י"ל אחרי שלמד שיש שבועה בהעדאת עדים במלוה מעתה אין לחלק בין מלוה לפקדון:

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ מביאה מעשה בית דין לגבי רועה שראו אותו עדים אוכל שתי בהמות שהפקידו בידיו. הגמ׳ מבררת האם כשיטת ר׳ חייא במקרה של עדים על מקצת החוב הוא חייב להשבע או לשלם או כשיטת אביו של ר׳ אפוטרקי שהוא פטור. הגמ׳ לעיל הסבירה שאביו של ר׳ אפוטרקי לומד את הפסוק בתורה ממנו לומדים חיוב שבועה של מודה במקצת, לפטור משבועה במקרה שיש עדים ולכן אינו לומד דין של מודה ממין הטענה כיוון שהוא סובר כרבן גמליאל שמודה במין אחר, כלומר טענו חיטים והודה בשעורים חייב שבועה. ור׳ חייא סובר כחכמים שאם לא הודה ממין הטענה יהיה פטור. כמו כן ר׳ חייא סובר שלמרות שמקרה שיש עדים והלווה כופר בכל בכל זאת משביעים אותו כי הוא הכופר במלווה (בהלוואה) אינו חשוד להשבע לשקר.

מקטע 1:  

נראה דהלכה כרבי חייא דהא לעיל מוקי לה כרבנן דרבן גמליאל דהלכה כוותייהו כדפריך שלהי המניח (בבא קמא שם) מאי קא משמע לן תנינא

הסבר מקטע 1:

תוס׳ פוסקים שהלכה כר׳ חייא, שהרי ר׳ חייא סובר כחכמים ולא כרבן גמליאל, שהלכה כמותם. וכן כך עולה מהגמ׳ במסכת בבא קמא דף לה: הגמ׳ שם דנה בדברי רבה בר נתן שטענו חטין והודה לו בשעורין פטור. הגמ׳ שם שואלת מה קא משמע לן, כלומר מה רצה  רבה בר נתן ללמד בזה. ומכאן שמבחינת הגמ׳ הדין שהוא פטור הוא פשוט וברור (ראה לעיל תוס׳ ד״ה הודה בשעורים פטור)

מקטע 2:  

וכן בפרק השואל (לקמן בבא מציעא ק. ושם) פריך אמאי טענו חטין והודה לו בשעורים הוא וכן סברי רב ושמואל בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ. ושם)

הסבר מקטע 2:

תוס׳ מביאים הוכחות נוספות:

• בבא מציעא דף ק. המשנה מביאה מוכר שיש לו 2 עבדים גדול וקטן. המוכר אומר קטן מכרתי והקונה אומר גדול קניתי יישבע המוכר. שואלת הגמ׳ על המשנה למה ישבע, הרי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ומעמידה הגמ׳ שמדובר על הבגדים של העבד ולא על העבד עצמו ומכאן שהגמ׳ מקבלת את הדין שטענו בחיטים והודה לו בשעורים פטור.

• הגמ׳ בשבועות דף לט: מביאה שרב לומד את הפסוק ״...כי הוא זה״ להודאה במקצת הטענה, וחד ולהודאה שצריכה להיות ממין הטענה כמו רבי חייא. וכן הגמ׳ מביאה בשם שמואל טענו בחיטין והודה לו בשעורין שפטור.

מקטע 3:  

אע"ג דקאמר הכא אם איתא 

הסבר מקטע 3:

למרות ההוכחות, מסבירים תוס׳ שיש מקום להקשות. כיוון שבגמ׳ אצלנו אביי מקשה ואומר ״אם הלכה כר׳ חייא שנשבע, כיצד ניתן להשביעו הרי הוא גזלן?״ ומנוסח דבריו של אביי ״אם איתא משתבע״, כלומר אביי אומר שאם אכן הלכה לפי ר׳ חייא נשבע, נראה שאין הכרח שהלכה כר׳ חייא, אחרת לא היה מתנה את הקושייא.

מקטע 4:  

הכי נמי אשכחנא פרק אע״פ (כתובות דף נט) דקאמר אם איתא לדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת וכו' ובפרק שני דייני גזירות (כתובות דף קז:) פסיק כרב הונא

הסבר מקטע 4:

מסבירים תוס׳ שאין זו קושיא כיוון שמצינו נוסח זה בעוד מקומות. במסכת כתובות דף נח: הגמ׳ מביאה את שיטתו של רב הונא שאשה יכולה לומר לבעלה שמעשה ידיה שלה ואינה ניזונת ממנו, כלומר שהמשכורת שלה והוא לא חייב לתת כסף לאוכל ולמרות שבמסכת כתובות דף ע: מצאנו שהגמ׳ מקשה מדברי רב הונא בנוסח של ״אם איתא״ כלומר אם אכן נלך לשיטתו של רב הונא באופן שמרמז שהדבר לא הכרחי. ובכל זאת בכתובות קז: נפסק שהלכה כרב הונא. ומכאן שנוסח זה אינו מעיד שאין כך ההלכה.

מקטע 5:  

תימה אפילו אי איתא לדרבי חייא לא משתבע הכא דאסהידו עליה דאכל תרי מינייהו דמה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן תאמר הכא דהוחזק כפרן כדפריך לעיל (בבא מציעא ד.) והכא לא שייך משתמיט

הסבר מקטע 5:

שואלים תוס׳ לגבי המקרה של הרועה שראו אותו אוכל 2 בהמות. הרי גם לשיטת רבי חייא לא יישבע כיוון שהעידו שאכל 2 בהמות הרי הוא גזלן - לעיל ראינו ששיטת רבי חייא היא לחייב שבועה גם כאשר עדים מעידים עליו (ולא רק אם הודה במקצת) שיטה זו נלמדת מהצד השווה של פיו ועד אחד שלא הוחזק ככפרן והם מחייבים שבועה לפי העקרון שגם מי שכופר בהלוואה כשר לעדות. אך במקרה שלנו שראו אותו אוכל את הבהמות, הרי הוא גזלן ממש ומוחזק ככפרן ולא שייך להסביר שהוא משתמט מהחוב אז כיצד מחייב רבי חייא שבועה?

מקטע 6:  

ושמא יש לומר אחרי שלמד שיש שבועה בהעדאת עדים במלוה מעתה אין לחלק בין מלוה לפקדון:

הסבר מקטע 6:

מציעים תוס׳ לומר שלאחר שרבי חייא למד דין שבועה בהעדאת עדים בהלוואה, כבר אינו מחלק בין מלווה לפיקדון ומחייב שבועה גם בפקדון. כלומר שלפי ר׳ חייא גם כופר בפקדון (הרועה) יהיה חייב שבועה.

לבלוג המלא

לסוגיא באתר ספריא