דף בבא מציעא ה. - שכנגדו קאמינא

הכלל הוא שמי שרוצה להפטר מתשלום צריך להשבע, ולכן הנתבע על פי רוב הוא זה שנשבע. אם אינו יכול להשבע הוא צריך לשלם. אך כאן הגמ׳ אומרת שמשביעים את הצד השני ובהתאם הנתבע ישלם. תוס׳ מסבירים מדוע החריגה מהפרוטוקול נדרשת כל כך במקרה זה, ומאירים את הרגישות החברתית המתקדמת של חכמים להגנה משפטית גם במצבי קיצון.  

גם  בארה"ב ובמערכות משפטיות נוספות, עדים שהורשעו בעבר בעבירות כמו שקר תחת שבועה (perjury) או עבריינים שלקחו חלק בפשע עלולים להיות פסולים לעדות או שסבירותם תיבחן בכובד ראש, כדי למנוע השפעה על תוצאות המשפט בשל עברם המפוקפק. פסילת עדים כאלו היא הכרחית כדי לשמור על רמת אמינות גבוהה במשפט. הרב שלי ציין שהפרקטיקה בה לוקחים שותף לפשע ומגייסים אותו ״כעד מדינה״ פסולה, הרי בקושי השאירו לו הגנה משפטית בסיסית כי לא מאמינים לו והנה הוא הופך להיות התובע והמפליל.

תוס׳ ד״ה: שכנגדו קאמינא

תמצית: מסיטים את השבועה והנתבע משלם לפי שבועת התובע כדי לאפשר לנתבע הגנה בסיסית

פירוש תוס׳

וא"ת מאי שנא דבחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל אמאי לא אמרינן מתוך שא"י לישבע משלם כדאמר גבי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא (לקמן בבא מציעא דף צח.) ובנסכא דר' אבא (שבועות דף.) וי"ל הכא אי אמרי' משלם לא שבקת ליה חיי דכל העולם יביאוהו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו ועוד דהתם אמר ליה שבועה דאורייתא אית לי עליך או תשבע או תשלם אבל הכא הוא ברצון ישבע אם נניחנו ולכך לא ישלם:

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ מביאה מעשה בית דין לגבי רועה שראו עדים אוכל שתי בהמות שהפקידו בידיו. הגמ׳ מבררת האם כשיטת ר׳ חייא במקרה של עדים על מקצת החוב הוא חייב להשבע או לשלם או כשיטת אביו של ר׳ אפוטרקי שפטור. אביי מקשה  על  ר׳ זירא כיצד הוא אומר שמשביעים את הרועה הרי הוא גזלן ואין להשביעו. אומרת הגמ׳ ״שכנגדו קאמינא״, ניתן להשביע את בעלי הבהמות שאכן הפקידו אצלו ובהתאם הוא יתחייב לשלם.

מקטע 1:  

ואם תאמר מאי שנא דבחשוד על השבועה שכנגדו נשבע,  אמאי לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, כדאמר גבי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא (לקמן בבא מציעא דף צח.) ובנסכא דר' אבא (שבועות דף.)

הסבר מקטע 1:

שואלים תוס׳ למה במקרה של חשוד על שבועה אנחנו משביעים את שכנגדו ולא אומרים שאם אינו יכול להשבע שישלם. כפי שמביאה הגמ׳ בבא מציעא דף צח. במקרה ששאל פרה לחלק מהזמן ולחלק מהזמן שכר אותה ומתה הפרה באונס ואינו יודע האם מתה בזמן ששאל אותה וחייב או בזמן ששכר אותה ופטור. הגמ׳ שם אומרת, שכיוון שאינו יכול להשבע (שאינו יודע) יישלם.

וכן במסכת שבועות דף לב: אדם שגזל חתיכת כסף ויש עד אחד שחטף והוא עצמו מודה שחטף, אומר שם ר' אבא שהוא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע, וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע, משלם.

מקטע 2:  

ויש לומר הכא אי אמרינן משלם לא שבקת ליה חיי דכל העולם יביאוהו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו ועוד דהתם אמר ליה שבועה דאורייתא אית לי עליך או תשבע או תשלם אבל הכא הוא ברצון ישבע אם נניחנו ולכך לא ישלם:

הסבר מקטע 2:

תוס׳ משיבים כי במקרה של הרועה אם נכריח אותו לשלם לא נאפשר לו לחיות, כיוון שכל אחד יביא אותו לידי שבועה וכיוון שאין מניחין אותו לישבע יצטרך לשלם וכך יטלו את כל רכושו. וטעם נוסף, שבמקרים שהביאה הגמ׳ חיוב שבועה הוא מדאורייתא, ולכן אם אינו נשבע חייב לשלם. אבל במקרה של רועה אין מניחין אותו לישבע למרות שהוא עצמו היה מעוניין לישבע ולא לשלם.

לבלוג המלא

לסוגיא באתר ספריא