דף דף ה: - בלא דמי משמע להו

ההגיון הפשוט מבחין בין מי שלוקח בכח מאחר ולא משלם ומי שלוקח בכח וכן משלם, 2 המעשים פסולים אולם תוס׳ מלמדים שבעיני אנשים מדובר על אותו סוג איסור, גזל, והאבחנה שהם מציעים היא מידת החוצפה וההתעלמות מהחברה בעשיית המעשים.

תוס׳ ד״ה:  בלא דמי משמע להו

תמצית:

חמסן הוא מי שלקח חפץ בניגוד לרצון הבעלים אך שילם, רבנן פסלו אותו לעדות אך לשבועה נפסל רק חמסן חצוף שלוקח חפץ לעיני בעליו.

הסבר הגמ׳:

הגמ׳ אומרת שלמרות ששומר החליט לשלם לבעלים על פקדון שנגנב או אבד, משביעים אותו שבועה שהחפץ אינו ברשותו. שואלת הגמ׳, אם נאמר שחשוד על ממון חשוד על שבועה, למה כאשר הוא חשוד שגנב בכל זאת משביעין אותו? הגמ׳ מסבירה כי תיקנו שבועה זו כיוון שחששו ששומר ששילם על הפקדון יורה לעצמו היתר להשאיר את הפקדון אצלו, הואיל והוא משלם הוא אינו חושב שהוא גוזל ולכן מקבלים את שבועתו. רב אחא שואל את רבינא הרי כשלקח את החפץ הוא עובד על לא תחמוד, למרות ששילם אז למה משביעין אותו? ומשיבה הגמ׳ שאכן עבר על לא תחמוד, אבל אנשים חושבים שאין בכך בעיה כאשר הם משלמים, ושאיסור לא תחמוד הוא רק כאשר הוא לוקח ללא שנותן לחברו את דמי החפץ. (מכאן נראה שכיוון שהשומר בעיני עצמו אינו רשע במזיד, הוא נאמן על שבועתו).

מקטע 1:  

ואם תאמר תיפוק ליה מלא תגזול ויש לומר לעבור עליו בשני לאוין

הסבר מקטע 1:

תוס׳ שואלים על הסבר הגמ׳ שאנשים סבורים שרק כאשר לוקחים חפץ ללא תשלום זה איסור לא תחמוד, הרי לקחת חפץ ללא תשלום זה איסור של לא תגזול, כך שלא תחמוד זה רק כאשר שילם ומדוע שאנשים יסברו שיש 2 איסורים שהם אותו דבר.  ומשיבים תוס׳ שאולי אנשים חושבים ש-2 האיסורים נאמרו כשלא משלם, כדי לחייב על 2 לאווין, כלומר שיהיו חייבים על שני איסורים בפעולה זו (מדגיש את חומרת האיסור)

מקטע 2:  

ואם תאמר והא כי יהיב דמי נמי חמסן הוה כדמוכח שלהי הכונס (בבא קמא דף סב.) וחמסן פסול לעדות כדכתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס והפסול לעדות פסול לשבועה דכל הנהו דחשיב בפסולי עדות בפרק זה בורר (סנהדרין דף כה: ושם) פוסל להו לשבועה בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מה.)

הסבר מקטע 2:

תוס׳ שואלים הרי מי שלקח חפץ מחברו בלא רשות גם אם שילם הרי הוא חמסן. כמוכח במסכת בבא קמא דף סב. שההבדל בין חמסן לגזלן הוא שבשני המקרים לוקח ללא הסכמת הבעלים אך הגזזלן אינו משלם והחמסן כן. וחמסן פסול לעדות שכתוב בתורה בשמות כג, א ״אל תשת ידך עם רשע להית עד חמס...״ והרי מי שפסול לעדות פסול לשבועה שכן במסכת סנהדרין דף כה: הגמ׳ כוללת את החמסנין בין הפסולים לעדות, הגמ׳ שם מסבירה כי בתחילה רצו לומר שהם משלמים אבל רבנן פסלו את החמסנין כיוון שראו שהם חוטפים בקביעות ומדברי הגמ׳ במסכת שבועות דף מה. - ״אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון....שכנגדו נשבע ונוטל״, עולה כי הגמ׳ כללה את כל פסולי העדות בכלל אלו שלא משביעין אותם וקשה מדוע הגמ׳ אצלנו אומרת שמשבעין אותו.

מקטע 3:  

ויש לומר דחמסן לא פסול לעדות אלא מדרבנן מדתני בפרק זה בורר הוסיפו עליהם החמסנין ולא פריך חמסן דאורייתא הוא כדפריך אגזלן, וחמסן דקרא דלא יהיב דמי.

הסבר מקטע 3:

תוס׳ משיבים כי ההבדל בין חמסן לגזלן הוא שחמסן פסול לעדות מדרבנן (גזלן פסול לעדות מהתורה ופסול לשבועה מחכמים). כך עולה מהגמ׳ במסכת סנהדרין דף כה: הגמ׳ שם אומרת שעל פסולי העדות הוסיפו חכמים את החמסנין והגזלנין, והגמ׳ שם מקשה שהרי גזלנים הם מדאורייתא. ומכך שהגמ׳ שם לא הקשתה לגבי חמסנים אלא רק לגבי גזלנים, מוכח שחמסן פסול לעדות רק מדרבנן. וחמסן הפסול מדאורייתא הוא רק מי שלקח חפץ בחוזקה ולא שילם עליו.

מקטע 4:  

ושלהי הגוזל (בבא קמא דף קיט.) דמייתי קרא דמחמס בני יהודה אפילו אי יהיב דמי אסמכתא בעלמא הוא

הסבר מקטע 4:

תוס׳ מבררים לגבי על האבחנה בין חמסן מהתורה וחמסן מדרבנן כיצד זה מתיישב עם פרשנות הגמ׳ במסכת בבא קמא דף קיט. על פסוק בשמואל ב׳ כא,א: "מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם". אומרת שם הגמ׳ שהנביא בא להשמיענו שהחמס נחשב כשפיכת דם גם אם נתן לו את דמי החפץ. ומשיבים תוס׳ שהפסוק הינו אסמכתא בלבד, כלומר זה רמז בלבד שאינו נדרש לקביעת הלכה.

מקטע 5:  

ואף על גב דהוסיפו עליהם החמסנין לפסול לעדות והוא הדין שפסול לשבועה היינו חמסן שחצוף לחטוף מיד ליד בידיעת הבעלים אבל הכא לא חציף אלא מעלים חמסנותו ואמר שנאבדה לו לא פסיל:

הסבר מקטע 5:

לאחר שתוס׳ הסבירו את ההבדל בין חמסן מהתורה וחמסן שמשלם ופסול לעדות רק מדרבנן, הם מבררים כיצד ניתן להשביע אותו, שהרי מי שפסול לעדות פסול לשבועה. ומסבירים תוס׳ שחכמים פסלו משבועה רק חמסן חצוף שלוקח חפץ ללא רצון הבעלים לעיני הבעלים. אבל בגמ׳ אצלנו, שומר שמבקש להשאיר את הפקדון אצלו ומסתיר את חמסנותו ואומר לבעלים שהחפץ אבד אינו חצוף וחכמים לא פסלו אותו משבועה.

לבלוג המלא