בבא מציעא ב. - ויחלוקו

יישוב סכסוכים כספיים יכול להתבצע במספר אופנים: לפעמים החזק משתלט, לפעמים הדיינים מחליטים מה שנראה להם או מחליטים לא להחליט ואף אחד לא מקבל את החפץ. אצלנו שני הצדדים חולקים בחפץ. תוס׳ מבררים מדוע זה אפשרי, והתשובה מפתיעה! חלוקה מחייבת מציאות ברורה ומוסכמת והוגנות בסיסית. כשאנשים רבים על משהו מופשט או כשאין ספק שמישהו משקר חלוקה אינה פתרון ישים.

ויחלוקו	ד״ה
חלוקת ממון המוטל בספק בין שניים מחייבת קיומם של 2 תנאים בלתי תלויים: הראשון שהשניים אוחזים בחפץ ממש והשני שאין הכרח שמישהו משקר.	תמצית
המשנה אומרת ששנים שאוחזים בטלית נשבעים על חלקם ויחלוקו	הסבר הגמרא
תימה דמאי שנא מההיא דארבא דאמר כל דאלים גבר פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף לד: ושם), ויש לומר דאוחזין שאני, דחשיב כאילו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא	מקטע 1
תוס׳ מבררים מדוע המשנה במקרה זה אומרת שיחלוקו, הרי זה ממון המוטל בספק ובמסכת בבא בתרא דף לד: מצינו ששניים הטוענים שהספינה שייכת להם הדין הוא שכל דאלים גבר, כלומר בית הדין מסתלק ואינו מכריע והראשון לתפוס בחפץ זוכה בו. מסבירים תוס׳ שבמשנה שלנו ההבדל הוא שהשניים ממש אוחזים בטלית ובית הדין כביכול מעיד שלכל צד יש לפחות חצי. זהו התנאי הראשון - שיש לכל צד אחיזה ממשית בחפץ כך שחזקה מה שתחת ידו שלו (כאשר בו בזמן כלל זה מתקיים עבור שניהם, זהו גם מקור הבעיה).	הסבר מקטע 1
וכן במנה שלישי דמדמי בגמרא לטלית, חשיב ההוא שהנפקד תופס בחזקת שניהם, כאילו הם עצמם מוחזקים בו, לכך משני דהתם ודאי דחד מינייהו הוא ואין החלוקה יכולה להיות אמת, ולכך יהא מונח	מקטע 2
תוס׳ מבררים גם לגבי ההבדל בין משנתנו לדיון במנה שלישי, כלומר שניים שהפקידו יחד זה 100 וזה 200 ושניהם דורשים חזרה 200, ואומרים שם חכמים שכל אחד מקבל 100 וה-100 שנשארו יהיו מונחים עד שיבוא אליהו. תוס׳ מסבירים שגם שם השומר (הנפקד) הוא כיד האוחז בטלית עבור כל אחד מהצדדים (יד השומר כבעלים) ולכן למעשה שניהם אוחזים בפקדון ובכל זאת פוסקים שיהא מונח עד שיבוא אליהו. ומסבירים תוס׳ שבמקרה של מנה שלישי בודאי מוכרח שאחד מהם משקר ולכן לא חולקים כאשר ברור שהחלוקה אינה יכולה להיות אמת וזהו התנאי השני.	הסבר מקטע 2
וכן שנים אדוקים בשטר דמדמי לקמן (בבא מציעא דף ז.) למתני' משום דשניהם אדוקים בו דהחלוקה יכולה להיות אמת דאפשר שפרע לו החצי. ובמנה אין דרך שיקנה לו החצי אחרי שהוא ביד חבירו אבל בארבא אע"ג דאפשר שהיא של שניהם כיון דאין מוחזקין בו הוי דינא כל דאלים גבר.	מקטע 3
תוס׳ בוחנים את העקרון של חלוקה כאשר הטענות של הצדדים אפשריות ולא חייב שיש מי שמשקר ומשווים את דין מנה שלישי גם למקרה של שטר שהמלווה והלווה אוחזים בו ומקרה של הבעלות על הספינה. בשטר שגם המלווה וגם הלווה אוחזים בו, יכול שהלווה אכן פרע לו חצי ולכן הוא עומד ב-2 התנאים: שניהם מוחזקים בו ואין הכרח שיש רמאי ולכן חולקים. אבל במנה שלישי, אין אפשרות שהמפקיד 200 הקנה למפקיד 100 את המנה בזמן שהיה ביד השומר ולכן בודאות אחד מהם משקר. בספינה גם יכול להיות שהיא של שניהם אך כיוון שהם לא אוחזים בה הדין הוא שכל דאלים גבר, כלומר מי שתפס אותה ראשון זכה בה.	הסבר מקטע 3
ולסומכוס אע"ג דאין מוחזקין בו ואין החלוקה יכולה להיות אמת היכא דאיכא דררא דממונא פירוש שבלא טענותיהם יש ספק לבית דין יחלוקו	מקטע 4
תוס׳ מביאים את שיטת סומכוס, לפיה גם כאשר 2 התנאים אינם מתקיימים, עדיין חולקים. לפי שיטת סומכוס ממון בספק חולקים גם כאשר הצדדים אינם מוחזקים בדבר (שור שנגח פרה והוולד מוטל בצידה). לפי רבה בר רב הונא שיטת סומכוס היא גם בטענת ודאי, כלומר שכל צד טוען שהוא בודאות יודע מה קרה ולכאורה חלוקה לא תהיה אמת, בניגוד לעקרונות שהסבירו התוס׳. תוס׳ מסבירים ששיטת סומכוס שחולקים היא כיוון שזהו מקרה ייחודי שיש בו דררא דממונא, כלומר לבית הדין קיים ספק לגבי הממון עצמו ולא לגבי צדקת טענות הצדדים. דהיינו יש הספק הוא מה קרה בפועל, במציאות, ולכן בכל זאת חולקים.	הסבר מקטע 4