דף ב. - וזה נוטל רביע

מיגו (״מתוך״ בפירוש מילולי) היא טענה משפטית שכוחה דווקא בחולשתה. כשאדם טוען טענה משפטית חלשה ויש באפשרותו לטעון טענה משפטית חזקה יותר ואמינה יותר אז גם הטענה החלשה מקבלת תוקף משפטי ובית הדין יאמין לו. ואחד הטעמים לכך הוא שאם אדם יכל לטעון טענה לפיה היו מאמינים לו ובפועל טען טענה חלשה יותר אנו אומרים שמתוך כך שיכל לשקר בטענה טובה יותר נאמין לו גם בטענה החלשה. תוס׳ מבררים מהם מגבלות הכח של טענת מיגו.

וזה נוטל רביע	ד״ה
מי שטען חציה שלי יכל גם לטעון שכולה שלו, והיה מקום להאמינו ללא שבועה מכח מיגו. מנגד, בהשוואה לראשון טענתו היא טענת ספק כי במקרה שלא אחזו יחד בטלית אין לו בה אפילו חצי. ובכל זאת אומרת המשנה שיחלוקו. בהתאם, תוס׳ מביאים 2 עקרונות: 1. אין כח מיגו להוציא ממון מיד אחר, למעט כאשר יש מיגו דבעי שתיק. 2. כאשר יש ודאות לגבי בעלות אדם על חלק מסויים לא ניתן להסיק שיש לו בעלות על הכל.	תמצית
במקרה שצד אחד טוען שהטלית כולה שלו והשני אומר שרק חציה שלו, כלומר הוא טוען שהחזיקו בטלית באותו זמן. זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע, החלוקה תהיה שלושה רבעים לראשון ורבע לשני, לאחר שישבעו על טענותיהם. המשנה מגדירה שהשבועה מנוסחת כך שיש להם לפחות חצי מהטענה. כלומר כאשר כל אחד מהצדדים טוען שכל הטלית שלו, כל אחד ישבע שיש לו בה לפחות חצי.	הסבר הגמרא
ואם תאמר יהא נאמן דחציו שלו מיגו דאי בעי אמר כולה שלי, כדאמרינן בגמ' (לקמן בבא מציעא דף ח.) האי מיגו גופיה לפטרו משבועה אי לא משום דאיערומי קמערים	מקטע 1
תוס׳ מבררים אפשרות שבמקרה זה השני יהיה פטור משבועה מדין מיגו. כיוון שהיה יכול לטעון שכולה שלו ולהשבע שיש לו בה לפחות חצי (שזו למעשה החלוקה שהוא טוען לה), ולכן יש מקום להאמינו ללא שבועה כשהוא אומר שרק החצי שלו, כיוון שלאחר חלוקה יקבל רק רביע. תוס׳ מסבירים שבמקרה זה לא אומרים דין מיגו זה רק משום שהגמ׳ בהמשך בדף ח. אומרת שיכול להיות שהוא מערים וטוען בכוונה טענה על חצי שלא ישביעו אותו. אולם שאלת תוס׳ היא, האם לולא חשש הערמה היינו אומרים מיגו ופוטרים משבועה.	הסבר מקטע 1
ומפרש ריב"ם דמיגו להוציא לא אמרינן, דבחציו השני מוחזק זה כמו זה וההיא דחזקת הבתים (בבא בתרא דף לב: ושם) דגחין ולחיש ליה לרבה אין שטרא זייפא הוא ומיהו שטרא מעליא הוה לי בידי ואבד והימניה רבה להוציא במיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא התם היינו טעמא משום דאפילו הוה שתיק רק שלא היה מודה שהוא מזוייף היה נאמן כי החתימה היתה נכרת לעומדים שם	מקטע 2
תוס׳ מביאים את הסברו של ריב״ם שלא ניתן ע״י טענת מיגו להוציא ממון מיד אדם אחר, כך גם אצלנו כאשר שניהם מוחזקים בחפץ (אוחזים בטלית). כח טענת מיגו יפה רק כדי להעמיד ממון בחזקת בעליו (להגן על שייכות הממון לבעלים המחזיקים בו). בהתאם לעקרון שמיגו אינו יכול להוציא ממון, מבררים תוס׳ כיצד זה מתיישב עם פסיקה של רבה (בבא בתרא לב:) לגבי שניים שבאו לדיון לפני רבה על בעלות בקרקע ולחש לו התובע שהשטר מזויף (הפה שאסר) כיון שהשטר המקורי אבד לו (הפה שהתיר) ובכל זאת רבא האמין לו כי יכל לשקר ולהגיד שהשטר מקורי. והרי כיון שאין לו שטר ולא חזקה בקרקע, אלא בדברים בעלמא שאומר שהיה לו שטר ואבד איך האמין לו רבה להוציא ממון? מסבירים תוס׳ שהטעם שרבה האמינו היה כי החתימה היתה ניכרת לכל מי שהיה בדיון (התקיים השטר בחותמיו) וכיוון שיכל לשתוק, ולא לספר שהשטר מזוייף ולזכות, אז כאשר סיפר שהשטר מזוייף , יש לו נאמנות מדין מיגו דבעי שתיק (שיכל פשוט לשתוק) .	הסבר מקטע 2
ורב יוסף אית ליה דאפילו מיגו לא הוה כיון שטענה ראשונה שהוא טוען בהאי שטרא הוא שקר ואין לומר מיגו אלא היכא שטענתו ראשונה היא אמת מיגו שהיה טוען אחרת, ולכך אינו מיגו אפילו להחזיק כגון בעובדא קמייתא	מקטע 3
וכן מסבירים תוס׳ שלפי רב יוסף במקרה שהשטר מזוייף, אין כלל מיגו (לא להוציא ממון ולא להעמיד ממון בחזקת בעליו) כיוון שטענת מיגו מבוססת על טענת אמת שהוא טוען אותה ומתוך זה מאמינים לו על טענה אחרת. אולם במקרה זה יש טענה אחת הכרחית, שיש שטר מקורי, והיא שקרית (ונראה לי שבמקרה בבבא בתרא לב: גם טוענים כנגדו שהשטר מזוייף וקשה לומר שהוא יכל לשתוק ולכן לרב יוסף אין כלל מיגו). יוצא שלמרות ההבדל בין רבה, שמאמינו להוציא ממון ורב יוסף שאין כאן טענה כלל. לפי שניהם אין כאן קושי מהמקרה של שטר מזוייף לטענה שיש מיגו להעמיד ממון אך לא להוציא.	הסבר מקטע 3
ואם תאמר ונימא דאין ספק מוציא מידי ודאי דהאומר כולה שלי יש לו בודאי חציה והאומר חציה שלי ספק אם יש לו בה כלום כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף לח.) ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ספק אמר אנא בר מתנא אנא ואית לי פלגא ויבם אמר את ברא דידי ולית לך ולא מידי הוה ליה יבם ודאי וספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי	מקטע 4
הטוען כולה שלי מתכוון שהוא אחז בטלית ראשון ויש ספק שמא השני אחז איתו ואז רק חצי שלו, כלומר הודאות המינמלית שהוא טוען אליה היא חצי. לעומתו כשטוען השני לחצי כוונתו שהחזיקו בטלית באותו הזמן ויש ספק שמא הראשון הספיק לאחוז בה לפניו כך שאין כלל ודאות שיש לשני חלק בטלית. לכן אומרים תוס׳ שטענת הראשון ודאי וטענת השני ספק ואין מוציאין ודאי מפני ספק, ולפי עקרון זה קשה מדוע המשנה אומרת שיחלוקו. תוס׳ מביאים דוגמא ממסכת יבמות דף לח. - במקרה בו מת אדם בלי בנים ואשתו התייבמה וילדה לאחר שבעה חודשים. במקרה כזה יש ספק האם הבן הוא הבן של המת או של היבם. מעבר לאיסורים ישנה שאלה לגבי הירושה. כאשר מת הסבא, אביהם של המת והיבם, והיבם עדיין בחיים, נוצר ספק כיצד לחלק את הירושה: אם ה"ספק" הוא בן של המת, מגיע לו לקבל את חלק אביו בירושה. אך אם ה"ספק" הוא בנו של היבם, אין הוא מקבל כלום כל עוד אביו בחיים. לכן הספק טוען שהוא בן האיש שמת, והיבם טוען שהוא אביו של הספק. ואומרת הגמ׳ אין ספק מוציא מידי ודאי, שטענה מספק איננה יכולה לבטל טענה של היבם. אז איך במקרה של שניים אוחזין המשנה אומרת שיחלוקו?	הסבר מקטע 4
ויש לומר דהתם יבם שהוא בנו של סבא הוי ודאי יורשו ולא יוציא הספק מספק ממונו אבל הכא אין סברא מה שהוא ודאי בחציו שיועיל לו לחציו השני:	מקטע 5
מסבירים תוס׳ שבמקרה של שניין אוחזין העובדה שאחד אוחז חצי אינה מעידה על הודאות לגבי שייכות החצי השני. לעומת זאת במקרה של יורש , יש ספק אם הוא בכלל יורש , אם הוא היורש הרי הכל שלו ואם לא אז אין לו שייכות בכלל.	הסבר נקטע 5