יש מבטים שמסוגלים לכח רב, מבט של בתך הקטנה מבקשת ומצפה, חצי מבט של אבא ואתה מייד יודע שטעית, ועוד מבטים שמרגישים אותם בגוף ובנפש. אך האם כח הראיה מספיק חזק כדי לקנות? האם עצם העובדה שאנחנו מסתכלים במשהו נוכל לקבל עליו בעלות, כך שיהיה שייך לנו ואסור לכל השאר, או שנדרש מעשה ממש?
דבראיה בעלמא לא קני |
דבראיה בעלמא לא קני | ד״ה |
מדוע הגמ׳ אומרת שבראיה לא קונים הרי בהמשך המסכת מובא ששומר בשדה הפקר קונה בהבטה. אלא, הכוונה שבכל זאת עושה פעולה כלשהיא. | תמצית |
הגמ׳ מדייקת שלשון המשנה ״זה אומר כולה שלי ואני מצאתיה״ בא ללמד שבראיה לא קונים את האבידה | הסבר הגמרא |
והא דאמרינן בפרק הבית והעלייה (לקמן בבא מציעא דף קיח. ושם) הבטה בהפקר קני היינו שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן: | מקטע 1 |
תוס׳ מבררים כיצד ניתן לומר שראיה בלבד אינה קונה, והרי בהמשך המסכת, בדף קיח. מובא ששומר בשדה חיטה של שביעית, שמינו בית דין בשביל לשמור על העומר, השדה הפקר בשמיטה ודי שיביט כדי שיקנה את התבואה שהביט בה. כלומר שדי בראיה כדי לקנות את ההפקר. הגמ׳ מביאה שם את דברי רבא שמוסכם על כולם שפועל שנשכר לשמור על שדה הפקר קונה את החיטים. ומסבירים תוס׳ שלמרות לשון הגמ׳ שמדובר בהבטה, למעשה הוא נדרש לבצע פעולה כלשהיא כדי לקנות כגון לבנות גדר קטן. | הסבר מקטע 1 |
רש״י אומר שכיוון לשמור בהבטתו, כפי שהסבירו מפרשים נוספים שתפקיד השומר הוא להביט וזו לא ראיה סתמית, לא ראיה בעלמא. אולם להלכה נפסק שצריך מעשה | הערות |
Comments