דרכה של הגמרא להביא מקרים ומעשים ולאט לאט להסיק מתוכם עקרונות. זו דרכה של תורה המחוברת לחיים עצמם, היא מגדירה מצבים אמיתיים, לעיתים מצבים קיצוניים ונדירים ובאופן זה מאירה את העקרונות המחברים את התורה ליום יום. דרך דוגמאות, שאלות ותשובות וניתוח מה שנאמר בדורות קודמים, הגמרא מבקשת ללמוד וללמד מהמציאות והמסורת ולא לפתח תאוריות מופשטות בלבד. תוס׳ נאמנים לשיטה זו, מבררים את הגמ׳ באמצעות שאלות ותשובות ומפתחים דיון עמוק שמוביל להבנה דקה יותר של ההלכה. גישה זו, לא רק מחברת את ההלכה לנשמה, אלא מחנכת ומדריכה כיצד לחשוב ולנתח מצבים, ומעבירה מסורת עשירה של חשיבה מוסרית והגותית.
בראיה בעלמא קנה
בראיה בעלמא קנה |
בראיה בעלמא קנה | ד״ה |
תוס׳ מסבירים מדוע הגמ׳ לומדת את העיקרון של ״בראיה לא קני״ מלשון המשנה הראשונה ולא מסתפקת מהמקרים שהובאו בהמשך המסכת מהם ברור שראיה לא קונה. | תמצית |
הגמ׳ מבררת את לשון המשנה ״זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי״, ותוהה מדוע לא די היה שתאמר המשנה אני מצאתיה וממילא נבין שהאבידה שייכת למוצא וכולה שלו. מסבירה הגמ׳ שחששו שהמשנה תתפרש כאילו מציאה היא ראיית האבידה ולמרות שלא באה המציאה לידו בראיה בעלמא קני. כי הרי ראייה אין בכוחה לקנות, אלא נדרש להגביה את האבידה או לבצע קניין באופן אחר. | הסבר הגמרא |
אע"ג דקתני במתני' (לקמן בבא מציעא דף ט:) ראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי דלא קנה בראיה, וכן ראה את המציאה ונפל עליה (לקמן בבא מציעא דף י.) קתני נמי דלא קני. | מקטע 1 |
העקרון שראיה אינה קונה נלמד גם ממשניות אחרות במסכת, בדף ט: מביאה המשנה מקרה של רוכב על בהמה וחברו מהלך לצדו, הרוכב מבחין באבידה ומבקש מחברו שירים אותה עבורו, אך החבר לוקח אותה לעצמו, ואומרת המשנה שהחבר זכה בה, כי ראיה לא קונה. בדף י. מביאה הגמ׳ מקרה נוסף של אחד שראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה, וזה שהחזיק בה זכה, כיוון שראיה אינה קניין וגם נפילה על החפץ אינה צורת קניין, ולכן השני שהחזיק בה קנה אותה ראשון. | הסבר מקטע 1 |
מצי למדחי כיון דאמר תנה לי או שנפל עליה גלי דעתיה דלא ניחא ליה למקני עד שיגיע לידו: | מקטע 2 |
תוס׳ מסבירים מדוע למרות שבהמשך המסכת מביאה מקרים מהם ברור שראיה לא קונה, גם הגמ׳ שלנו מבקשת להסביר את לשון המשנה כדי ללמד את העיקרון שראיה אינה קונה. ואומרים תוס׳ שבמקרים שהובאו בהמשך ניתן לדחות את העיקרון שראיה אינה קונה. גם במקרה של הרוכב שבקש מחברו שירים עבורו את האבידה וגם במקרה של זה שנפל על האבדה, ניתן לומר שבמעשיהם גילו את דעתם, שלא די להם שראו את האבידה, אלא רצו שתגיע לידם ולכן לא קנו, אבל לולא גילוי הדעת הזה מצדם אולי באמת די היה בראיה כדי שיהיה קניין. ולכן הגמ׳ לומדת העיקרון הזה גם מלשון המשנה הראשונה במסכת. ראיה לא קונה. | הסבר מקטע 2 |
Comments